dipity

MichEal's personal timeline, a place to collect and share things from MichEal's life.

Created by myxmyx on 14/08/2008

Last updated: 03/03/12 at 16:23

• אודיסאוס פנטסטיקוס
  21 Sep 2008 12:34

  בימנו, כאשר מזכירים את האליאדה והאודיסאה, רוב העולם נזכר (במקרה הטוב) בהפקה הולמרקית כזאת או אחרת... אבל היצירות האפיות היווניות המיוחסות להומרוס נכתבו הרבה לפני שניתן היה להוסיף אפקטים על רקע מסך כרומו-קי. אל תדאגו, אני ממש לא מתכוון לעשות לכם עכשיו שיעור היסטוריה. מי שרוצה להשלים פערים ספרותיים מוזמן לדבר על זה עם ו'יקי. אז תשאלו למה בכל זאת נזכרתי להעלות באוב גיבורים עתיקים, ולמה פתאום אני מדבר איתכם על סיפור שנכתב לפני כמעט 3000 שנה? תודה ששאלתם, התשובה היא ההצגה "אודיסאוס קאוטיקוס" שראיתי לאחרונה בתיאטרון קליפה. אל תתנו לשם להטעות אתכם: אודיסאוס קאוטיקוס הוא מופע תיאטרון מקורי, ייחודי ומצחיק עד כאב בטן – המשלב משחק מצוין, יכולות פיזיות מרשימות, ריקוד, שירה ועוד כמה אלמנטים שההפתעה יפה להם. הבימוי המקורי,( מאשה נימרובסקי), המעוף והשחקנים המוכשרים, הופכים את ההופעה הזאת לתענוג רצוף שאת חלקו אני מודה שלא ראיתי - פשוט כי בכיתי מרוב צחוק. על רקע חיה של משפחה קטנה ומומצאת למדי, נשזרים קטעים מתוך סיפור האודיסאה: מסעו הארוך של אודיסאוס מלך אתיקה בחזרה אל ביתו בתום מלחמת ספרטה, וההרפתקאות השונות שעבר בדרכו. העלילה נעה בין חיו של אודי, (Odi) הגבר הנשוי לפני (Penny) ובין אודיסאוס המנסה לשוב לאהובתו פנלופי. אודי מתמודד עם חיו המודרניים והפשוטים יחסית, ובכל זאת מצליח בקלות להקביל אותם לסיפורו האפי של אודיסאוס האגדי. בדיוק עובדה זאת היא מה שהופך את ה"אודיסאוס קאוטיקוס" לאקטואלית ורלוונטית לכולנו. שלושת השחקנים: פיודור מקרוב, יולנה צימרמן ונעם רובינשטיין, כולם יוצרים מוכשרים, מגוונים ורב תחומיים, ומביאים אל הבמה הופעה מהודקת ומתוזמנת היטב, שברור שצמחה מאילתורים וניסיונות אין סוף. בתוך המופע משולבת ביקורת נוקבת על החברה שהפכנו להיות, לצד פרודיה וסאטירה חדות וחכמות. אם תרשו לעצמכם לראות את הקריצות האלה, יש מצב שכמוני תצאו מן ההצגה הזאת עם לסת כואבת מרוב צחוק. כמי שגדל תחת כנפיו של התיאטרון הרפרטוארי המסורתי, אני מודה שלקח לי זמן להתרגל להפקות שהזדמן לי לראות בתיאטראות שוליים כאלו ואחרים. לקח אפילו יותר זמן עד שהבנתי את חשיבות קיומם של תיאטראות כאלה לצד התיאטרון המסחרי – ואפילו יותר מזה, התחלתי להרגיש בחסרונם ולהצדיק את מאבקם על זכותם לחיות. קשה מאוד להתפרנס היום מתיאטרון, ועל אחת כמה וכמה קשה להתפרנס מכך בתיאטראות שולים. ברוב המקרים היוצרים משקיעים בהופעה את מיטב כספם ומקווים לפחות להחזיר את ההוצאות. ככה זה עם אומנים... ההצגה חייבת להימשך. "אודיסאוס קאוטיקוס" ירוץ בעונה הקרובה בתיאטרון קליפה, ככה שאם בא לכם לצאת מן השגרה ולראות הופעה שהיא גם מקורית, גם אומנותית וגם מצחיקה ומבדרת – פשוט קחו את עצמכם ואת מי שאתם אוהבים ולכו לראות אותה. הרי בסופו של דבר, גם היום אנחנו יכולים להתחבר למסר המרכזי: איש אחד, נגד שלטון אלים - בניסיון נואש להגיע לאתיקה. תיאטרון קליפה רחוב הרכבת 38 תל אביב לפרטים והזמנת כרטיסים בטל. 6879210-03
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/09/blog-post_21.html

• דון קישוט אכול'שקשוקה
  7 Sep 2008 1:25

  אני לא הראשון שמדבר על סרטו הפרובוקטיבי של העיתונאי מיקי רוזנטל "שיטת השקשוקה". הסרט, למי שלגמרי במקרה עדיין לא שמע, הוא כתבה ביקורתית וחושפנית על הקשר בין הון לשלטון, ויותר ספיציפית – בין השלטון ומשפחת עופר. ה"פסטיבל" התחיל כשכל גופי השידור במדינה סירבו לשדר את הסרט מתוך פחד להסתבך עם אחת המשפחות החזקות במדינה, ורוזנטל מצידו קיבל איומים על חיו ועל משפחתו אם ימשיך לדחוק כדי לחשוף את הסרט לציבור הרחב. הסרט, שהוקרן לאחרונה בסינימטק, משך כצפוי, הרבה תשומת לב תקשורתית.התקשורת מיהרה להכתיר לעצמה גיבור מקומי, ודאגה לציין בכל הזמנות את הגבורה והתעוזה שמפגין רוזנטל על נחישותו להקרין את הסרט כנגד כל הסיכונים והאינטרסים האישיים שלו. הערב, (שישי) בסיכום השבוע של חדשות ערוץ 10, ציינו בין השאר בנושא כי שמו יינשא כעת כדוגמא חיה לעיתונאי למופת, אשר הקריב הכל למען "זכות הציבור לדעת" ומימוש תפקידו המקצועי. אבל כמה דברים מטרידים אותי בכל ה"דון קישוטיות" הזאת שמפגין רוזנטל: דבר ראשון, זו אולי קלישאה של סדרות וסרטים אמריקאים, אבל כשגיבור מלחמה או שוטר מבצע פעולה יוצאת דופן בעת קרב ומוזמן לדבר על כך בפני הציבור – לרוב הוא אומר: אני רק עשיתי את עבודתי. האם רוזנטל באמת צריך לקבל מדלית כבוד על כך שהפגין נחישות מקצועית? ומה מעידים על עצמם שאר גופי התקשורת כאשר הם מעניקים לו אותה...?הייתכן כי המודים שבכל שאר המקרים התקשורת כי נכנעת ללחצים המופעלים עליה על ידי אנשים רבי השפעה? האם רוזנטל הוא באמת יחיד במינו, בדורו ובמקצועו המוכן "לסכן את הכל" כדי לשמור על האינטגרחטי העיתונאי שלו...? בכלל, האם רוזנטל מקיים את כל הפסטיבל הזה באמת רק לשם האינטגריטי שלו? או שיש כאן שיקולים אחרים? כחובב קונספירציות, הייתי ממהר להעלות תיאוריה שרוזנטל, איש תקשורת ממולח, ידע כי הדרך הכי יעילה למנוע את מימוש האיומים עליו ועל משפחתו הוא לצאת לתקשורת ולספר בה כי הוא נתון בסכנה. כאשר אתה מושך כל-כך הרבה תשומת לב, די ברור שאף אחד לא יהיה מספיק טיפש כדי באמת לפגוע בך שכן ייחשד מיד. אבל חובב קונספירציות ככל שאהיה, אני לא יכול לסגור בסיבה הזאת הסיפור, וזאת כיוון שאני יודע שהסרט כבר מסתובב שנתיים בשוק.כן כן, כבר שנתיים מאז שהסרט ערוך ומוכן לשידור ושנתיים לא שמעתם עליו. שנתיים איש לא הזכיר זאת עד שהתעוררו כל יח"צני העולם ולהקותיהם, בתזמון מושלם ובדיוק עכשיו כדי לשיר ביחד במקהלה על הדון קישוט התקשורתי. "זה יהרוס לו את הקריירה" הם מזמרים, ומוסיפים בהרמוניה מושלמת "הוא השליך עצמו מנגד ולקח את כל הסיכונים". אבל זה לא באמת כך. למעשה, בכתבה בערוץ 10 הוזכר כי הערוץ נמצא במגעים עם רוזנטל לשידור הסרט המדובר (כמה לא מגמתי). עוד כלום לא סגור אבל "יש מגעים". מעבר לזה, אני מסרב להאמין שרוזנטל, איש תקשורת בולדוזרי רב ניסיון, לא חישב את דחיית סרטו מראש ובנה על כך כספין יח"צני מתוזמר לעילה. הרי כל איש תקשורת או פרסום יודע שכשהגופים הגדולים והקפיטליסטיים עושים שרירים, המחתרת מרימה את ראשה וסוחפת אחריה את כל הציבור. לא היו כאן הפתעות. הכל היה מתוכנן. משהו בתוכי אומר שבקרוב נזכה לראות את הסרט המדובר בערוץ 10.אחרי שהוא יספיק לרוץ עוד כמה ימים בסינימטק בת"א כמובן. הם כמובן יחכו לזמן הנכון (גמר של ריאליטי בערוץ המתחרה?), ישמיטו מתוך הסרט חלקים שיכולים לגרום להם להיתבע על הוצאת דיבה או לשון הרע, ולא ישכחו למכור חסויות ופרסומות במחירים מופקעים לכל המעוניין (מעניין מי יעיז לקנות את הפרסום הראשונה בברייק הראשון...) הרי רוזנטל הוא בחור מפוקח ופיקח, הוא יודע שהבאזז התקשורתי סביבו לא ימשך לנצח, ולכן הוא מנסה להוציא ממנה את המקסימום. הרי אחרי שיוקרן הסרט, וההתרגשות מחשיפת הפרטים תדעך, הסרט הזה יכנס לארכיונים כמו כל קודמיו ויהפוך להיות רק עוד שורה ממורקרת ברזומה של רוזנטל. התקשורת הישראלית לעומת זאת, שוברת פה קלישאה ותיקה ומצליחה לא רק לאחוז את המקל הזה בשני קצוותיו אלא אפילו להתפרנס מכך בכבוד. מצד אחד הם עדיין לא דוחקים בגופי התקשורת כמו הרשות השנייה והטלוויזיה הרב ערוצית לשדר את הסרט, ומצד שני הם מהללים את רוזנטל על גבורתו. נפלא. ככה הם אינם מסכנים את עורם ומוכרים כותרות בזמן שהם מחכים לראות אם גיבורם ישוב למרכז הזירה מחוזק ומנצח, או שגופתו תושלך עם ערב לכלבים. כשהם ידעו, הם יודיעו לציבור אם ראו בו חבר או מתאבד שיעי. כרגיל, כולם יהיו חכמים אחרי שיתפזר העשן והדם ייקרש. נ.ב. לאחרונה מעלים את סף הריגוש שלנו יותר ויותר.גופים רבים מגרדים עם שערוריות מנופחות ומוקצנות את עצבינו המרוטים והמנוסים ובודקים כמה עוד נוכל לספוג מהם.גודל ההשקעה מצידם עולה בדיוק ביחס הפוך לזמן התגובה שהם מצליחים לעורר וזה מפחיד אותם. בצדק.
  http://myxsplace.blogspot.com/feeds/3041061667081969905/comments/default

• דון קישוט אכול'שקשוקה
  6 Sep 2008 1:25

  אני לא הראשון שמדבר על סרטו הפרובוקטיבי של העיתונאי מיקי רוזנטל "שיטת השקשוקה". הסרט, למי שלגמרי במקרה עדיין לא שמע, הוא כתבה ביקורתית וחושפנית על הקשר בין הון לשלטון, ויותר ספיציפית – בין השלטון ומשפחת עופר. ה"פסטיבל" התחיל כשכל גופי השידור במדינה סירבו לשדר את הסרט מתוך פחד להסתבך עם אחת המשפחות החזקות במדינה, ורוזנטל מצידו קיבל איומים על חיו ועל משפחתו אם ימשיך לדחוק כדי לחשוף את הסרט לציבור הרחב. הסרט, שהוקרן לאחרונה בסינימטק, משך כצפוי, הרבה תשומת לב תקשורתית.התקשורת מיהרה להכתיר לעצמה גיבור מקומי, ודאגה לציין בכל הזמנות את הגבורה והתעוזה שמפגין רוזנטל על נחישותו להקרין את הסרט כנגד כל הסיכונים והאינטרסים האישיים שלו. הערב, (שישי) בסיכום השבוע של חדשות ערוץ 10, ציינו בין השאר בנושא כי שמו יינשא כעת כדוגמא חיה לעיתונאי למופת, אשר הקריב הכל למען "זכות הציבור לדעת" ומימוש תפקידו המקצועי. אבל כמה דברים מטרידים אותי בכל ה"דון קישוטיות" הזאת שמפגין רוזנטל: דבר ראשון, זו אולי קלישאה של סדרות וסרטים אמריקאים, אבל כשגיבור מלחמה או שוטר מבצע פעולה יוצאת דופן בעת קרב ומוזמן לדבר על כך בפני הציבור – לרוב הוא אומר: אני רק עשיתי את עבודתי. האם רוזנטל באמת צריך לקבל מדלית כבוד על כך שהפגין נחישות מקצועית? ומה מעידים על עצמם שאר גופי התקשורת כאשר הם מעניקים לו אותה...?הייתכן כי המודים שבכל שאר המקרים התקשורת כי נכנעת ללחצים המופעלים עליה על ידי אנשים רבי השפעה? האם רוזנטל הוא באמת יחיד במינו, בדורו ובמקצועו המוכן "לסכן את הכל" כדי לשמור על האינטגרחטי העיתונאי שלו...? בכלל, האם רוזנטל מקיים את כל הפסטיבל הזה באמת רק לשם האינטגריטי שלו? או שיש כאן שיקולים אחרים? כחובב קונספירציות, הייתי ממהר להעלות תיאוריה שרוזנטל, איש תקשורת ממולח, ידע כי הדרך הכי יעילה למנוע את מימוש האיומים עליו ועל משפחתו הוא לצאת לתקשורת ולספר בה כי הוא נתון בסכנה. כאשר אתה מושך כל-כך הרבה תשומת לב, די ברור שאף אחד לא יהיה מספיק טיפש כדי באמת לפגוע בך שכן ייחשד מיד. אבל חובב קונספירציות ככל שאהיה, אני לא יכול לסגור בסיבה הזאת הסיפור, וזאת כיוון שאני יודע שהסרט כבר מסתובב שנתיים בשוק.כן כן, כבר שנתיים מאז שהסרט ערוך ומוכן לשידור ושנתיים לא שמעתם עליו. שנתיים איש לא הזכיר זאת עד שהתעוררו כל יח"צני העולם ולהקותיהם, בתזמון מושלם ובדיוק עכשיו כדי לשיר ביחד במקהלה על הדון קישוט התקשורתי. "זה יהרוס לו את הקריירה" הם מזמרים, ומוסיפים בהרמוניה מושלמת "הוא השליך עצמו מנגד ולקח את כל הסיכונים". אבל זה לא באמת כך. למעשה, בכתבה בערוץ 10 הוזכר כי הערוץ נמצא במגעים עם רוזנטל לשידור הסרט המדובר (כמה לא מגמתי). עוד כלום לא סגור אבל "יש מגעים". מעבר לזה, אני מסרב להאמין שרוזנטל, איש תקשורת בולדוזרי רב ניסיון, לא חישב את דחיית סרטו מראש ובנה על כך כספין יח"צני מתוזמר לעילה. הרי כל איש תקשורת או פרסום יודע שכשהגופים הגדולים והקפיטליסטיים עושים שרירים, המחתרת מרימה את ראשה וסוחפת אחריה את כל הציבור. לא היו כאן הפתעות. הכל היה מתוכנן. משהו בתוכי אומר שבקרוב נזכה לראות את הסרט המדובר בערוץ 10.אחרי שהוא יספיק לרוץ עוד כמה ימים בסינימטק בת"א כמובן. הם כמובן יחכו לזמן הנכון (גמר של ריאליטי בערוץ המתחרה?), ישמיטו מתוך הסרט חלקים שיכולים לגרום להם להיתבע על הוצאת דיבה או לשון הרע, ולא ישכחו למכור חסויות ופרסומות במחירים מופקעים לכל המעוניין (מעניין מי יעיז לקנות את הפרסום הראשונה בברייק הראשון...) הרי רוזנטל הוא בחור מפוקח ופיקח, הוא יודע שהבאזז התקשורתי סביבו לא ימשך לנצח, ולכן הוא מנסה להוציא ממנה את המקסימום. הרי אחרי שיוקרן הסרט, וההתרגשות מחשיפת הפרטים תדעך, הסרט הזה יכנס לארכיונים כמו כל קודמיו ויהפוך להיות רק עוד שורה ממורקרת ברזומה של רוזנטל. התקשורת הישראלית לעומת זאת, שוברת פה קלישאה ותיקה ומצליחה לא רק לאחוז את המקל הזה בשני קצוותיו אלא אפילו להתפרנס מכך בכבוד. מצד אחד הם עדיין לא דוחקים בגופי התקשורת כמו הרשות השנייה והטלוויזיה הרב ערוצית לשדר את הסרט, ומצד שני הם מהללים את רוזנטל על גבורתו. נפלא. ככה הם אינם מסכנים את עורם ומוכרים כותרות בזמן שהם מחכים לראות אם גיבורם ישוב למרכז הזירה מחוזק ומנצח, או שגופתו תושלך עם ערב לכלבים. כשהם ידעו, הם יודיעו לציבור אם ראו בו חבר או מתאבד שיעי. כרגיל, כולם יהיו חכמים אחרי שיתפזר העשן והדם ייקרש. נ.ב. לאחרונה מעלים את סף הריגוש שלנו יותר ויותר.גופים רבים מגרדים עם שערוריות מנופחות ומוקצנות את עצבינו המרוטים והמנוסים ובודקים כמה עוד נוכל לספוג מהם.גודל ההשקעה מצידם עולה בדיוק ביחס הפוך לזמן התגובה שהם מצליחים לעורר וזה מפחיד אותם. בצדק.
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/09/blog-post.html

• Check out my Facebook profile
  2 Sep 2008 15:40

  facebook MichEal Amir Myx has:232 friends18 photos72 notes12 wall posts64 groups Check out my Facebook profile I set up a Facebook profile where I can post my pictures, videos and events and I want to add you as a friend so you can see it. First, you need to join Facebook! Once you join, you can also create your own profile. Thanks, MichEal Here's the link: http://www.facebook.com/p.php?i=504318785&k=XY1Z55PR35ZM5FBCR1W2TR&r&v=2 This e-mail may contain promotional materials. If you do not wish to receive future commercial mailings from Facebook, please opt out. Facebook's offices are located at 156 University Ave., Palo Alto, CA 94301.
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/09/check-out-my-facebook-profile.html

• כשהגבולות מטשטשים - בין ייצוגית לסתימת פיות
  21 Aug 2008 0:53

  לרוב אני לא מספר לכם כאן על העבודה שלי... לא כי אני חושב שזה לא מעניין, אלא יותר בגלל שדווקא בבלוג שלי אני שמח להציג את עצמי כאדם פרטי שיש לו דעות, ביקורת ויחסים עם הסביבה שהם לאו דווקא בהקשר מקצועי. את המחשבות בפוסט הזה אני מציג לכם בעקבות דיון בו השתתפתי, בו חל ערבוב בין מידע מקצועי וקישור לתפקיד רשמי. השאלה היא: איפה בדיוק עובר הגבול בין המקום שבו אתה יכול לייצג את עצמך מול הציבור כאדם פרטי והמקום בו אתה מייצג תפקיד פורמאלי או תואר מקצועי. הנושא הזה יותר מוכר כשמדובר בסלברטאים. אני לא יודע כמה מכם היו מודעים, למשל, לשערורייה שפרצה כשהתפרסמה תמונה של בריטני ספירס שותה קוקה-קולה בזמן שהיתה חתומה על חוזה פרסום עם פפסי. העולם היה כמרקחה. תראו מה קרה בארץ שנינט צבעה את שיערה בסגול, (צבע המזוהה עם חברת סלקום) בערך שבועיים אחרי שעלתה לאוויר הפרסומת בכיכובה עבור חברת פלאפון... אז מתי באמת אדם בתפקיד ציבורי / רשמי יכול לתת לתפקיד שלו "לנוח" ולהגיב ולהתבטא כאדם פרטי? האם זה אפשרי בכלל? האם סלב / יחצ"ן / מנכ"ל חברה / פוליטיקאי, יכול בכלל להגיד "פוס", עכשיו אני רק מייקל ואני מדבר בשם מייקל בלבד? אני בטוח שחלקכם מגחכים עכשיו, מפני שדי ברור שהתשובה היא "לא". אבל התשובה אינה "לא" מפני שאותו אדם אינו יכול להפריד בין תפקידו לבין דעותיו, התשובה היא "לא" מפני שלרוב – לפחות חלק מן הציבור לא ידע לעשות את ההפרדה הזאת ביחד איתו. אני זוכר, עוד מהימים שבהם עסקתי בשיווק חוויתי ולבשתי חולצות ממותגות בלוגו חברות שונות: הזכירו לנו שוב ושוב שמבחינת הקהל אנחנו מייצגים את החברה שהלוגו שלה על החולצה שלנו והם לא יודעים לעשות את ההפרדה בין "דיילים" לבין "עובדי חברה". זאת בדיוק הנקודה! והשאלה הבאה היוצאת ממנה היא: האם אני צריך לשלם את המחיר ברמה האישית בגלל שחלק מן הקהל או רובו לא יודעים לעשות את ההפרדה? כנראה שהתשובה לשאלה הזאת היא "כן". או לפחות כך מצפה שתנהג מי שאתה מייצג. אבל כאן נעוצה הסיבה לפוסט הזה, מפני שאם אכן אתם מסכימים עם התשובות שנתתי פה לשאלות הקודמות, הרי שבעצם אתם מאשרים את שלילת זכויות הביטוי הפרטיות של מאות אלפי אנשים בעולם (אם לא מליונים) המחזיקים בתפקידים רשמיים או מייצגים גופים מסוימים. ומי בכלל יהיה זה שיקבע מהו "תפקיד רשמי מייצג" ומה לא? האם מוקדן בחברת HOT לא יכול להתבטא כנגד חברת yes בתקשורת, רק מפני שהוא שייך לחברת הוט ולא עבר דרך מערך היח"צ של החברה שלו? האם שולה ממחלקת המים של העירייה לא יכולה לבטא את דעתה הציבורית לגבי העירייה שבה היא עובדת רק כי היא מזוהה כחלק ממנה? איפה בדיוק עובר ההבדל בין "יצוגיות" ובין "סתימת פיות" וחופש הביטוי של הפרט? האם יש לכך פיתרון? למשל, אם שולה ממחלקת המים של העירייה תכתוב כתבה בעיתון המקומי בו תביע את דעתה לגבי תפקודי העירייה, אך תציין בכתבה שהיא עושה זאת כאזרחית מן השורה ולא במסגרת תפקידה כעובדת במחלקת המים – האם זה משחרר אותה מן האחריות הייצוגית שלה...? לא בטוח... והסיבה לזה היא שזכות השחרור לא נמצאת אצל שולה, המנהלים הבכירים שלה, או אפילו בידי עורך העיתון – היא נמצאת אך ורק בידיו של כל אחד ואחד מקוראי הכתבה. הם אלה שיקבעו אם הם מקבלים את דעתה כאדם פרטי, או שבכל זאת אינם משחררים אותה מתפקידה הרשמי והייצוגי בעירייה. זאת בדיוק הסיבה שאישי ציבור, גופים מסחריים וסלברטאים משתדלים לא לקחת צ'אנסים בנושא הזה, ומכתיבים פוליסת התנהגות והתבטאות מדויקת לכל האנשים המיצגים אותם. למרבה האירוניה – הפוליסה הזאת שודדת את האנשים האלה מאחת הזכויות האלמנטריות ביותר שלהם: חופש הביטוי. עכשיו יקומו מי שיגידו: "אבל האנשים שנכנסים לתפקידים האלה יודעים שהם מייצגים גופים ומודעים למחיר אותו הם נדרשים לשלם. איש לא מחייב אותם לקחת את התפקיד הייצוגי – זוהי בחירתם האישית". גם זאת לדעתי "חצי אמת", מפני שכאן אנחנו שוב חוזרים לוויכוח "מהו תפקיד מייצג". למעשה כל אחד מאיתנו מייצג מישהו כאשר אנו עובדים בשביל אנשים אחרים. זה אפילו לא משנה כמה בכירה העמדה שלך. כבר ראינו פה בפוסט שגם המוקדן הפשוט ב-HOT וגם המנכ"ל של החברה בעצם מחויבים כביכול לאותו קוד התנהגותי כשמדובר בייצוג החברה כלפי חוץ (ולא רק בתקשורת). האם זה הוגן שרק בגלל השתייכות למקום עבודה מסוים תישלל מאיתנו הזכות להביע את דעתנו האישית בלי שנקושר באופן מיידי לתחום המקצועי שלנו ולחברה בה אנו עובדים? ומה לגבי דברים אחרים שאנו מייצגים (בו זמנית): את המשפחה שלנו, את בני הזוג שלנו, את החברים הקרובים שלנו... איך כל אלה עולים בקנה אחד עם זכותנו לבטא את עצמנו כאדם פרטי בודד שאינו מחויבת לתת דין וחשבון על דעותיו לאיש פרט לעצמו? לצערי אין לי תשובות חד משמעיות. רק כמה שתי נקודות למחשבה: דבר ראשון, נראה לי שצריך להפריד בין אנשים שבחרו בתפקיד ציבורי וייצוגי מעצם הגדרתו, ובין אנשים שהם פשוט עובדי חברה. דבר שני, נראה לי שהפיתרון היחיד שאני יכול להציע לאותם בעלי תפקידים ומשרות הנמצאות בעין הציבור (ואני ממש לא ממציא פה שום דבר חדש) הוא להשתמש בחיסיון שמעניקה האינטרנט – המאפשרת לך ליצור זהות אנונימית ודרכה לבטא את דעותיך. זו כמובן פשרה מפני שחלקנו לפחות היינו שמחים להיות מזוהים עם דעותינו הפרטיות והאמיתיות בציבור – אבל מסתבר שלא כולנו יכולים בגלל המחיר שאנו עלולים לשלם על כך. - ואגב, בימים שגם הבעת דעה באינטרנט יכולה לגרור תביעה משפטית... אפילו זה לא מאוד בטוח. אז מה אתם עושים כשיש לכם מה להגיד לכולם, אבל התפקיד שלכם סותם לכם את הפה...?
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/08/blog-post_21.html

• אקטיביזם בלוגרי - השנה, למיגור העוני
  19 Aug 2008 15:37

  זו השנה השנייה ברציפות שהבלוגרים מתארגנים ומאחדים את כוחם כדי להביא לשינוי אמיתי בעולם.המטרה שנבחרה השנה היא "מלחמה בעוני" והתאריך לפרסום הפוסטים הוא 15 באוקטובר. (ככה שיש קצת זמן לחשוב על זה לעומק).גם הבלוג שלי נרתם למען המטרה החשובה הזאת, ואני מפרסם מכאן קריאה לכל מי שיש לו מה להגיד בנושא (אבל אין לו בלוג משל עצמו) לכתוב פוסט אורח ולשלוח אותו אלי כדי שאפרסם אותו פה במסגרת הפרוייקט.לפרטים נוספים אתם יכולים לצפות בסרטון וכמובן להירשם לעדכונים באתר:http://blogactionday.org/תודה לדאנו על הקישור. Blog Action Day 2008 Poverty from Blog Action Day on Vimeo.
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/08/blog-post.html

• השפע ועונשו
  23 Jul 2008 1:22

  אני מודה שהבעיה שבה אני משתף אתכם, לא נוגעת לי ישירות, אך בכל זאת מטרידה ורודפת אותי כבר תקופה לא קצרה. אני מדבר על נושא הרווקות התל-אביבית. אל תעשו "אוייי נו", כי גם אם אתם חושבים שהבעיה הזאת לא קשורה אליכם כי אתם בזוגיות, או שהיא לא רלוונטית אליכם בגלל שאתם לא רואים כאן בעיה – קחו כמה דקות והקדישו קצת תשומת לב לפוסט הזה. ליידיז פירסט איך לתאר את הבעיה הזאת? מאיפה מתחילים...? טוב, אומרים ש"ליידיז פירסט", אז נתחיל עם הבנות. גילוי נאות יהיה לומר שיש לי ידידות לא מעטות. בחלקן הלא קטן, הן רווקות, או "דוגמות קשרים" (שזה הכינוי שלי למישהי שמצליחה לקיים קשרים – אך לא לאורך זמן). למרות הידיעה שאני משוחד, אני באמת מאמין שבין ידידותי הרווקות יש כמה "פרסים מטורפים". נשים חכמות, אסטטיות, נאות עד מהממות וכמובן מצליחות. אז איך יכול להיות שהנשים האלה לא מצליחות למצוא קשר רציני אמיתי שיחזיק לאורך זמן, ואולי גם יוביל (רחמנא לצלן) בסופו של דבר לחתונה? בדקתי תיאוריות, הצלבתי נתונים אך הבעיה חשפה שיניים מכוערות עוד יותר: לא משנה אם את יפה או מכוערת, שמנה או רזה, לבנה או שחומה. לא משנה בת כמה את, מאיפה את במקור ואפילו במה את עובדת. לא משנה אם את פמיניסטית לוחמת או שוביניסטית בדם. מה שלא תהיי – עדיין תאלצי להתמודד עם אותה בעיה בדיוק: "שוק" שלם של גברים, שבמקרה הטוב רוצה לזיין אותך, פעם פעמיים, ולעבור הלאה לפרח הבא. קשר רציני? הס מלהזכיר. כל רווקה (אפילו המתחילות) יודעת שרמיזה ולו הקלה ביותר על חתונה בדייט – משמעותה כיסא ריק וענן אבק בטעם מנוסה מהירה. טיק טוק, יש לכן דד ליין... הבעיה הולכת ומחמירה ככל שהרווקה מתקדמת בגילה. בניגוד לגברים המרגישים משוחררים וחופשיים מדאגות בנושא פוריות, הרווקה יודעת שהיא על זמן שאול. אין מה לעשות, יש מועד בו תאלצי להזדכות על הביציות שלך בבקו"מ הגדול של החיים ולקבל במקומן את הסימפטומים של גיל המעבר. לא בטוח שזה חילוף הוגן – אבל זה מה יש. זה יופי להיות משוחררת, אבל ללדת בגיל 40 זה לא משהו שמומלץ לרוב הנשים לעשות... המחשבות על הגיל והפוריות מכריחות את הרווקה לערוך תוכנית עסקית מפורטת הכוללת חישובי זמנים מדויקים החל מהכניסה לקשר ולפחות עד היום בו יולד ילדה הראשון – רצוי כמובן – במסגרת אהבה גדולה ונישואים יציבים. כשאת מתכננת קדימה ברמה כזאת, כמובן שאת צפויה להתאכזב ולהתמרמר כשאינך מצליחה לעמוד בתוכניותיך. למרות שאת הבוס של עצמך, את יודעת את המשמעות של כל דחייה קטנה: גם מגברים וגם בגאנט שהצבת. מדד ה-ד' ככל שאת עולה בגיל (או בלחץ), את מתקדמת במהירות מבהילה בסולם הפשרות על החתן המיועד, או מה שהוגדר על ידי חלק מחברותי בתור מדד ה-ד': מין סקאלה דמיונית שנעה מדודי בלסר בקצה האחד שלה – עד לדובי גל הנמצא בקצה השני. את באמת יודעת שאת במצוקה כשאימא שלך מתחילה להציע לך לצאת עם גרושים, אלמנים ואנשים הסובלים מנכויות שונות ומשונות ש, איך להגיד בעדינות, אף אישיות לא מפצה עליהן. כך הופכים הגברים את המשבר שלכן, להזדמנות חייהם: אחת הטעויות הגדולות בעסקים, היא לספר ללקוח הפוטנציאלי על חולשות ומגבלות המוצר. הרכבת הזאת כבר עברה מזמן מזמן כשמדובר בידע של גברים על נשים בתחום הדייטינג. אם נדמה לכן שגברים הם חיה רדודה וחד ערוצית שכל מה שמעניין אותה זה סקס, ספורט והחבר'ה שלהם, תתפלאנה לדעת כמה מידע המעיד על חולשותיכן אתן מספקות להם – וכמה פשוט מבחינתם ליישם את המידע הזה ליתרון פרקטי עליכן, בתחום הדייטינג. אפילו גרוע מכך: הגברים אינם צריכים לאתר את החולשות של כל אחת מכן בנפרד. מצוקת השעון הביולוגי מוכתבת כאקסיומה לרובן המכריע של הנשים ומתוכה קשה שלא להגיע למספר מסקנות פשוטות: א. מי שמרגיש שהוא עומד להחמיץ את ההזדמנות – רוצה אותה יותר. ב. מי שרוצה יותר – מגיע לשולחן העסקה מראש בעמדה נחותה יותר. ג. בארוחה העסקית הזאת אפשר לבצע "טעימות". לא משהו? לא נורא... מחר שוב אוכלים צהריים... כן משהו? אז מה...? יש עוד המון מסעדות שם בחוץ שחייבים לנסות... סנדרום היין אחרי שהבנו את הבעיה מהכיוון הנשי שלה, בואו נסובב את השולחן רגע אל הצד הגברי, ונראה מה קרה להתנהגות הגברית בעקבותיה. כבר נטען במקומות רבים שהגבר מטבעו אינו בנוי למונוגמיה. גם אם תדגלו בתיאוריה הזאת וגם אם לא – קשה יהיה לכם להתווכח עם העובדה שלגברים לא רק שאין את הבעיה הנשית של מגבלת הזמן – להיפך, הם רק מרגישים שהם משתבחים ככל שגילם מתקדם. גבר בוגר יותר הוא לרוב גבר מבוסס יותר, בטוח בעצמו יותר וכמובן – מנוסה יותר... גם המרדף אחרי נעורי נצח וחיזוקים חיוביים בלתי פוסקים מהסביבה, לא תורם לרצון הגברי להיקבע במקום ולהתמסר לאישה אחת ויחידה. PUT OUT – OR GET OUT יש לי חברות שמשחררות הצהרות מרחיקות לכת, כמו למשל: "הדייט מת". גברים היום אינם מתאמצים יותר להשקיע בדייט המושלם כדי לכבוש אותך. "את יכולה לראות שני גברים סטרייטים באים לשתות בירה בפאב מלא בחורות, ולא עושים שום צעד בעניין. למה? כי כשהם הולכים הביתה הם פשוט פותחים את תיבת ההודעות באתר ההיכרויות ומזמינים את הבחורות משם", אומרת לי חברה אחת. "אין צורך להתאמץ יותר. או שהם פשוט לא יודעים מה לעשות כדי להתחיל עם בחורה בעולם האמיתי. זה הכל חלק מן הקלות הבלתי נסבלת הזאת של להשיג סטוץ". אז עזבו רומנטיקה או את הימים שלפחות היו מזמינים אותך לדרינק או שניים כדי לזכות בחצי סיכוי לתשומת לב ממך - חברות מספרות שרוב הגברים לא טורחים בכלל להסתיר את המניע לפגישה. הם מגיעים לאסוף אותך ברכב במטרה שתרדי להם עוד לפני שהעבירו להילוך שני, דוחפים לך ידיים לחזייה עוד לפני שהם יודעים איך את שותה קפה, או בכלל מזמינים אותך ישירות אליהם הביתה - כמו שמזמינים מקטלוג. ולא מדובר בגבר או שניים. מדובר בתופעה גורפת, שאם מניחים אותה בצורה קרה וחד צדדית אפשר להבין אותה בברור: יש הרבה מבחר מותק, וכולן לחוצות על אותו הדבר בדיוק. לא תתני – מישהי אחרת תיתן... או בקיצור: יש לך בחירה, בין לעמוד על העקרונות שלך ולאכול תסכולים גם על הרווקות וגם על זה שאת לא מקבלת – ובין לקחת את הצ'אנס ולפחות ליהנות ממה שיהיה כאן הערב. האישה המסרסת ואפקט הבומרנג למרות שאין סליחה להתנהגות הגועלית מצד הגברים, מפנה אחת מידידותי אצבע מאשימה דווקא אל חברותיה הנשים. לטענתה, זה המחיר שאתן משלמות על הניצחון במלחמה לשחרור האישה. "הנשים היום הן חזקות. הן קרייריסטיות, הן נועזות, הן פונות לגברים, מתחילות איתם, הן מציעות את עצמן ומחזרות... למעשה הן לוקחות לגברים את רוב התפקידים. הדבר הזה יוצר מצב שבו כדי להרגיש 'גבר' ולבטא את העצמה שלהם על המין היפה, כל מה שנשאר לגברים הוא ההתנהגות הגועלית והיחס המזלזל".... אז מצד אחד לוחמות החופש השיגו ניצחון ברוב מלחמותיהן, אך מצד שני הן יצרו בעיה שגם בנות הדורות הבאים נאלצות להתמודד איתה, הרבה אחרי ששקעו ענני המלחמה (נשמע מוכר...?). הגאונות של מגריט אחת היצירות שלקח לי הרבה זמן להבין, היתה הציור המפורסם של מגריט בו רואים אדם בחליפה וכובע, אשר מול פניו מרחף באוויר תפוח ירוק גדול ועסיסי. שנים ניסיתי להבין מה הכוונה מאחורי הציור הזה, ואז יום אחד התחבר לי הראוטר. זה פירוש אישי שלי, ולא מתוך ספרי אומנות, וכיוון שאינני מתיימר להיות מומחה בנושא – קחו ממנו מה שתרצו: על פי הפירוש שלי, האדם בחליפה בכלל אינו רואה את התפוח שנמצא ממש לפניו. התפוח מייצג משהו טוב, טרי ובריא. כלומר: האדם בתמונה אינו רואה את הדבר הנפלא שנמצא ממש מול אפו. למה? מפני שהוא עסוק בלראות ולבדוק את כל הדברים האחרים בעולם... ואותנו – מי שמסתכלים עליו. מתוך הדחף להספיק כמה שיותר, מתוך הידיעה על השפע הבלתי נתפס שיש שם בחוץ, ומתוך הרצון לקבל רק את הטוב ביותר, מפספסים הגברים את נשים הנפלאות בזמן שהן נמצאות ממש מולם. זה קורה גם בגלל תוצר הלוואי של "השאיפה לטוב ביותר": ביקורתיות היתר והיכולת למצוא פגם גם במשהו טוב. פגם שהוא תירוץ מספיק בשביל לזרוק את התפוח שהרגע נגסת בו, ולחזור לעץ לקטיף נוסף. עץ התפוחים ושירת הנחש לצערי אין לי פתרון לבעיה... אבל יש לי בכל זאת איזה שתי אגורות לתרום לגברים, שאולי יעזרו להם לשנות את דעתם ויחסם לנשים הרווקות: הפסיקו להיכנע לתעשייה המפמפמת לכם את המסרים השקריים והקפיטליסטיים שהרווקות היא סימן לנעורים, ושככל שתקבלו תשומת לב מיותר נשים כך אתם יותר גבריים. אלו שטויות במיץ תפוחים, ואם אתם חושבים כך, זה בגלל שתכנתו והתנו אתכם לעשות זאת מטעמים של רווח על קטגוריה מסוימת. אם אתם חושבים שבגיל מאוחר יותר תוכלו לעשות בזוגיות את כל מה שאתם יכולים לעשות עכשיו... טעות בידכם. יש דברים שרק זוגות צעירים יכולים לעבור ביחד, ויש חוויות שאתם מקפחים מעצמכם על חשבון הוללות ריקה ו/או ביטחון עצמי מופרז. תפקחו את העיניים ותריחו את התפוח שנמצא הכי קרוב אליכם. אם באמת תתנו לריח שלו להגיע אליכם – יש סיכוי שלא התפוח הוא שיעלם, אלא כל שאר העולם.
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/07/blog-post_23.html

• לילה לבן בתל-אביב 2008
  4 Jul 2008 16:46

  אני אגלה לכם סוד, תל-אביב לא באמת צריכה שיכריזו בה על "לילה לבן". תל-אביב היא גם ככה עיר ללא הפסקה, באמת! מניסיון. אבל למרות זאת, אי אפשר להתעלם מן ההצלחה של היוזמה הזאת החוזרת כבר כמה שנים ברציפות ומוציאה את התרבות לרחובות, לפגוש את העמחה. השנה האירוע היה מגוון ועשיר במיוחד, והאמת שעד כדי כך, שממש היה קשה לבחור לאן ללכת ומתי. כמי שרעב לתרבות דרך קבע, כמעט הלכתי לאיבוד בתוך השלל העצום של האפשרויות: גלריות, הופעות רחוב, מסיבות, שירה בציבור, הרקדות, מופעי מחול, אופרה וכמובן אוכל... אז איפה להתחיל? הרגשתי כמו מישהו מורעב מול מזנון חופשי ועצום. לא יעזור, אחרי הכל, לבן אדם יש רק קיבה אחת, ובתל-אביב יש לילה לבן אחד בשנה. אחד... אוף. אין סיכוי להספיק הכל. אז במי בוחרים כשכל הילדים צועקים "אני"! "אני"!? אודי ואני התחלנו בנמל תל-אביב הישן, שם הלכנו לראות תערוכת גראפיטי מקורית. טוב, מסתבר שזאת היתה יותר תערוכה שנתלתה על הקירות בתוך מתחם חנויות קטן בהאנגר 26, אבל עדיין זה משהו שלא היינו מגיעים לראות ככה סתם. משם זינקנו על קו 4 וטסנו (עד כמה שאפשר היה לטוס בעיר הפקוקה לעייפה) לרחוב רוטשילד, אשר פרש כנפיים גדולות ושחורות של פסנתרים לאורך השדרה. נגנים קלאסים וג'אזיים הנעימו לציבור את ההליכה בין בתי באו-הואס מוארים ומספר מופעי רחוב. לא עמדנו בכמות האנשים וחתכנו דרך רחוב יהודה הלוי ישירות למשכן לאומניות הבמה, שם ברחבה הפתוחה התקיימה הופעה של אלי גורנשטיין שר פרנק סינטרה. זה מוזר לראות את גורנשטיין, כישרון מופלא שכמותו, צץ רק באירועים כאלה. בימנו אם נתקלתם בו, יש יותר סיכוי שזה היה כשדיבב איזה דמות של רשע בסרט של דיסני. אחותי ירדן (בת ה-17) דווחה שהיא מגיעה לבננה ביץ', שם התקיימה הופעה של להקת מטרופולין ואפרת גוש ועוד כל מיני. ויתרנו. זה היה רחוק מידי... זה שהלילה הלבן גרר לתל אביב את אחותי (מחדרה), לא ממש הופתעתי, אבל כשפתאום באמצע ההופעה של גורנשטיין קפצה עלי פתאום אימא שלי (בליווי חברה) – זה היה מפתיע. אימא הגיעה ואודי הלך הביתה (הוא היה עייף מאוד). בינתיים פופון, חברתי הטובה דיווחה ממתחם שרונה ששרל'ה שרון עוד לא עלתה לבמה אבל השומרים בכניסה כבר לא נותנים להיכנס בגלל עומס הקהל. אז חיכינו במשכן, בכל מקרה רצינו לראות את דפנה ארמוני... מיד אחרי גורנשטיין היא עלתה לבמה עם שירי אלה פיצג'רלד. ארמוני מוכשרת ונעימה לאוזן (כרגיל), אבל היה קשה להישאר בעניין בגלל בחירת השירים ה"עייפים" מידי קרוב לשעה אחת בלילה. פופון עדכנה ששרל'ה התחילה כבר להופיע וששוב אפשר להיכנס. ארזתי את אימא ואת החברה ותוך כ-7 דקות מצאנו את עצמנו בלב קהל סוער ומריע "כל הכבוד" לצלילי סינטיסייזר עולזים, בתיאום שאפילו הבימאי של הפרסומת לשמנת תנובה לא היה מסוגל לייחל לו. (איפה סמי הורי כשממש לא צריכים אותו?) אגב, ראיתם את הלוגו של חגיגות ה-100 שנה לת"א? אחרי תהייה ארוכה על קנקנו, פופון טוענת שהוא נראה כמו "פיגוע בכיכר"... מה דעתכם? הציבור והשירה התפזרו קרוב לשתיים בלילה, אבל הלילה שלנו עוד היה רחוק מלהסתיים. אחרי שדיסמסנו את המחשבה לקפוץ בכל זאת לבננה ביץ' (בעיקר כי לא היתה לי קסדה בשביל האופנוע של פופון), החלטנו שהגיע הזמן לקפה ועוגה, וכך מצאנו את עצמנו עם מתקפת סוכר קרוב לשעה שלוש לפנות בוקר. בשעה ארבע ועשרים, עזבנו את בית הקפה, תוך הבטחה מהקופאי האחרון שהוא ירשום לנו בתעודת הזהות שחווינו את הלילה הלבן עד תומו. העליתי את אימא והחברה על מונית ופניתי הביתה מאושר ומדושן מתרבות ומן העובדה שניצלתי את זיכרון המצלמה שלי עד אחרון הקילו בייטים. הכל היה יכול להסתיים נפלא, אם בבית לא היתה מחכה לי הצפה של הביוב, שסיימה את הלילה הלבן שלי עם בוקר שחור. לזכותו של איציק האינסטלטור (אמיתי), הוא באמת יצא מלך כמו שכתוב בדפי זהב (באינטרנט חברים, רק באינטרנט) והוא הגיע תוך שעה (בשש ומשהו בבוקר) ועשה את מלאכתו נאמנה. עכשיו, בשבע וארבעים בבוקר, אחרי שהבית כבר שטוף ונקי (וגם אני), אני נפרד מהלילה הלבן של 2008 ומעביר אותו לרשותכם בפוסט הזה. מארגני האירוע, קבלו ח"ח עצבני על השנה! הבאתם אותה בשיחוק.
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/07/2008.html

• ע-צ-ו-מ-ה – לא חשוב על מה!
  4 Jul 2008 16:37

  אני לא יודע אם זה משהו אצלי, אבל תמיד היה בי משהו שהתקומם נגד עצומות. עצומות אף פעם לא היו בעיניי משהו אמין במיוחד, או מייצג במיוחד. עוד מהתקופה שהיו מחתימים עליהן ברחוב ובאירועים מיוחדים – הרבה לפני שהגיעה הרשת והפכה את הכל להרבה יותר פשוט, ועוד הרבה פחות אמין מאי פעם. אולי המקור לבעיה שלי הוא בטראומה אישית שהתחילה בבחירות לועדת כיתה (ה') ביסודי, שבהן גויסו התומכים בעזרת עצומות (עד היום אני לא ממש מבין מה הלך שם), והמתחרה שלי זייפה קולות והצליחה לקבל את ראשות הועדה כשהיא מושכת את המשרה הנחשקת מתחת רגלי... אולי זאת העובדה שאני יודע שאנשים רבים חותמים מספר פעמים (גם בשמות שונים) על עצומות למטרות הקרובות לליבם (במקרה טוב, הם רושמים שמות של אנשים שהם באמת מכירים, בלי להתייעץ איתם לפני. במקרה הרע הם פשוט ממציאים שמות...) או אולי זאת היתה העבודה בקידום מכירות שהראתה לי כמה פשוט לזייף "לידים" כדי לקבל עמלות, ואולי זה ההיגיון הפשוט שלי, שאינו בטוח באנשים כהנחת יסוד. השורה התחתונה, עצומות הן דבר שאי אפשר להפריז בערכו, וצריך להתייחס אליו מאוד בזהירות, הן מבחינת הציבור החותם, והן מבחינת הגוף אשר מגישים לו את העצומה החתומה. היום, בעידן החתימה האלקטרונית, עצומות פורחות יותר מתמיד מסיבות ברורות: 1. קל להפיץ אותן יותר מאי פעם. 2. הזמן שלוקח לאדם להחליט אם הוא חותם על העצומה נמדד בשניות. (לרוב זה אימפולסיבי לחלוטין) 3. קלות החתימה (רק הכניסו שם ואי מייל). אז זה הכל: אם יש לך מטרה, ולא משנה עד כמה היא מונפצת (למשל, העצומה למען זכויות הגבינה הצהובה בקזכסטן), אם תכלכל צעדיך נכון, תוך זמן קצר יהיו לך מאות אם לא אלפי חתימות תומכות. הבעיה היא שדווקא מעצם כוחן הויראלי של עצומות, מדהים כמה מעט אנשים בודקים מי הגוף העומד מאחוריהן או האם המטרות / העובדות המוצגות בעצומה הינן אמת או בדיה מוחלטת. דווקא היום, בעידן שבו הידע והאפשרות לבדוק ניתנים לכל אחד בקצות אצבעותיו, אנשים עדיין מתעצלים ומעדיפים לחתום בצורה עיוורת ולהעביר הלאה, "כי מה כבר יכול לקרות הכי הרבה עזרנו קצת למישהו"... (או להתעלם לחלוטין) – מאשר לבדוק עד כמה שפרטים המוצגים להם אכן מדויקים ואמינים. כך קורה שהרבה עצומות או מטרות אוספות גם דטה בייס רציני של אינפורמציה אישית (כולל דרכי תקשורת ישירה), על ידי לחיצה על בלוטות המצפון של קהלים מסוימים. תחשבו רגע בצורה שיווקית: נניח אני גוף שרוצה להשיק מוצר שאני יודע לגביו שקהל היעד שלו אוהב בעלי חיים, ואני רוצה ליצור לעצמי רשימת דיוור עדכנית של אנשים שבאמת אכפת להם מבעלי חיים כדי שאוכל ליצור איתם קשר ולהציע להם את המוצר שלי. כל מה שעלי לעשות הוא ליצור עצומה בנושא הקרוב לליבם, כמו זו למשל, והנה תוך ימים ספורים תהיה לי רשימה הולכת ומתארכת של אנשים שבהחלט יכולים להיות קהל היעד שלי. למה? כי הם חתמו בתום לב על עצומה שנגעה בהם במקום רגיש, וכי זה לא דרש מהם כלום מיוחד. אבל עצומות הן לא רק דרך לאסוף דטה בייס בקלות, הן גם דרך להתפרנס מהן ישירות, ואפילו יותר בקלות ממה שאתם חושבים. אם תחזרו לעמוד העצומה שבדוגמא, תגלו למעלה מודעה פרסומית של גוגל. כן חברים, מישהו בונה על הטראפיק (תנועת הגולשים) אל העצומה שלו, ולא סתם, אלא הוא שם בה מודעות מבוססות חשיפה וקליקים. כן, מסתבר שהעצומה אינה לשם שמיים, אלא גם אפשר להרוויח עליה לא רע, ואל תחשבו עכשיו במונחים של הארץ, אלה ברמה גלובלית לגבי עצומות בנושאים שנוגעים למיליוני אנשים... אפשר לעשות מזה כסף לא רע בכלל, וממש לא להתאמץ. כל מה שצריך הוא לזהות צורך מצפוני של אנשים, ועמוד HTML פשוט. זה הכל. אבל בזה עדיין לא נגמרת הבעיה שלי עם עצומות, ובמיוחד עצומות באינטרנט. בעידן האינטראקטיבי, אני מצפה שעצומה תספק לי קצת יותר מן האפשרות לחתימה וירטואלית והפצה ויראלית. למעשה, נראה כי ברשת העצומה "איבדה" את אחת היכולות שיש לה בעולם האמיתי: תקשורת ישירה עם המחתים / המפיץ. כשאדם פוגש אתכם ברחוב או באירוע ומבקש מכם לחתום על עצומה, יש בהחלט מצב שהוא יצטרך לקיים אתכם דיון אשר ישכנע אתכם לחתום. כלומר, זאת במידה ולא הספיק לכם הפיץ' ההתחלתי שלו. אמרו לי אם כן חברים וחברות, מדוע ברובן הגדול של עצומות הרשת שקיבלתי עד כה, לא ניתנה גם אפשרות דיון? מדוע העצומות באינטרנט – אינן באמת אינטראקטיביות?! אינן באמת אקטיביסטיות? אינן באמת מניעות לפעולה (ברובן) מעבר לחתימה והמשך הפצה? נראה לי התשובה נעה בין שני משתנים: 1. חוסר הבנה בסיסי של בוני העצומה את כוחה של המדיה בה הם פועלים. 2. חוסר רצון של בעלי העצומה לקיים דיון אמיתי אשר יכול לחשוף גם התנגדויות לגיטימיות לעצומה שלהם (שלא לדבר לשפוך עליה אור ופרטים שלא באינטרס שלהם לפרסם). לדעתי, עצומה אינטרנטית רצינית צריכה לכלול היום כמה דברים בסיסיים כדי שאני אתייחס אליה ברצינות: 1. הפניה למידע נוסף ברשת, עדיף במקום בעל עמדה ניטראלית, אך אפשר גם באתר מידע פרטי. 2. פורום בילט-אין או הפניה לפורום / דיון חי ואינטראקטיבי רציני בנושא. 3. חשיפה מובהקת של העומדים מאחורי העצומה (העמוד שלכם בפייסבוק יכול להיות פיתרון לא רע לזה...) 4. הצהרה חד משמעית, בולטת ומאירת עיניים, שהפרטים שאני משאיר (שם, טלפון, כתובת מייל) לא יועברו לגורמים נוספים / חיצוניים ושלא יעשה בהם שימוש מעבר להופעה בעצומה עליה חתמתי. 5. תאריך סגירת העצומה / יעד מספר חתימות לעצומה, עד הגשתה - כדי שאדע אם העצומה שקיבלתי בכלל רלוונטית (או שסתם מישהו שלח אלי מייל ישן, ושלגבינה הצהובה בקזחסטן יש כבר מפלגה לגיטימית בפרלמנט, שכבר שלוש שנים דואגת לזכויותיה). עד שלא ישלחו עצומות העומדות בדרישות הסף אלו, אין בכוונתי לחתום על שום עצומה, ובוודאי לא להפיץ עצומות בעצמי. נראה לי כגולש וכאדם, שאלה לא דרישות מוגזמות ואם נכריח את כותבי העצומות לעמוד בהן, הן יצמצמו באופן משמעותי את כמות העצומות המופצת כ"רעש לבן ברשת" על מנת לפנות מקום לעצומות המייצגות צרכים אמיתיים ובוערים באמת. אני ממליץ גם לכם לבדוק את העצומות שאתם מקבלים ולא להגיב מתוך רגש אימפולסיבי גם אם מראים לכם קבוצת אווזים דרוסה או חיילים חטופים. תבדקו מי עומד מאוחרי העמוד שנשלח אליכם: אדם פרטי? משרד יח"צ? משרד פרסום? גוף מסחרי? ואולי בכלל ספאמר מטורף... נכון שאתם מזדהים ומסכימים עם כל מילה שאמרתי? אז רק תחתמו לי בבקשה כאן:____________ וכאן ____________ וכאן ________ וראשי תיבות כאן __________ והשאירו לי מספר טלפון נייד ___________ ומספר חשבון בנק________. ואל תשכחו להפיץ את הפוסט הזה לכל החברים שלכם, כי זאת באמת מטרה חשובה, ואם לא תפיצו אותה אין לכם לב ואתם אנשים חסרי מצפון ומה כבר יקרה עם תעזרו למישהו, הא!?
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/07/blog-post.html

• תקשורת אוכלת יושביה – יש דין ואין דיין
  12 Jun 2008 2:58

  אסי דיין הוא ללא ספק ילד רע מהדור הישן. כיוצר, הוא תמיד נמשך אל הדרמה ה"מלוכלכת", כאילו בסיפור חיו לא נמצאים כבר כל האלמנטים לטרגדיה קלאסית סוחטת דמעות ומיצים. אני בטוח שלא קל להסתובב עם שם משפחה כמו "דיין". הציפיות תמיד גבוהות, וכשאתה צעיר, יחסית קל לענות עליהן. אז, "הוא הלך בשדות"... החיים הונחו לרגליו כתלם חרוש אחר הגשם ואפשר היה להרשות מעט אופטימיות. אבל ככל שהלך דיין והתבגר, כך נחשף ונמשך יותר לצהוב הניקוטיני המצטבר בין שיני החברה שלנו, וללבן הקוקאיני המכלה, המצטבר בין הנחיריים שלנו – וזה השפיע עליו. אפשר לומר על אסי דיין שהוא יוצר טוטאלי. אפשר לומר עליו שההזדהות שלו עם נקודות החולשה של האנושות כל-כך שלמה, שהוא לא יכול להרשות לעצמו שלא לראות אותן אחת אחת בעצמו... אסי דיין מציב מראה מוכיחה ולא מתפשרת מול העולם, אבל אינו יכול להתעלם מדמותו שלו המופיעה גם היא בהשתקפות האפלה והעצובה. לזכותו של דיין יאמר שהוא לא מנסה לחמוק מן ההשתקפות הזאת. להפיך, הוא מציב את עצמו הרבה פעמים במרכז הפריים, חושף אל העדשה את צורתו החצילית של מי שפעם היה אחד הגברים המושכים והנחשקים במדינה. כך הוא עשה בכתבה ל-7 ימים, ואפילו יותר מכך נראה בכתבה ששודרה אמש בחדשות ערוץ 10. את הכתבה הפרובוקטיבית בידיעות אחרונות הוא הגדיר כמיצג. הוא ידע (וצדק) שלא נוכל להתעלם מן הזעזוע שנחוש כשנראה את גופו החשוף וחסר הפרופורציות של מי שכבר נודע בתור " המשוגע של תעשיית הבידור הישראלית". למעשה הוא לא עשה משהו שונה ממה שעושה כל דוגמנית שרוצה קצת פרסום. אנשי בידור ותרבות חושפים לא אחת כתף ושד רק בשביל שתינן להם ההזדמנות לשטוח בפינת הדאבל ספרד שלהם איזו פסקונת מכילה תובנה או שתיים... ההבדל הוא שדיין שמן ומכוער. ההבדל שמקום למכור לנו פנטזיות על איך אנו צרכים לשאוף להיראות, דיין נתן לפוטושופיסטים מנוחה ומוכר לנו הבעה מזועזעת בשקל תשעים. בואו נניח שאני מוכן לסלוח לפרובוקציה הזולה וחסרת המעוף וההצדקה. לפעמים נדמה שהאיש מרגיש כאילו ללא ערטול תחלואיו בציבור, אין לו זכות קיום. המיצג שדיין מתיימר להציב מולנו בתקשורת לאחרונה אינו דבר חדש, אלא רק נעיצת הכותרת על תופעה המתרחשת כבר שנים עם דמותו הציבורית (בשליטתו או שלא...).למעשה, עד כדי כך, כי נראה שאולי הפחד הגדול ביותר שלו עומד להתגשם: הוא כבר לא באמת מעניין אותנו יותר. לא לאורך זמן. ככה זה עם רכבת הרים: פעם ראשונה אתה סחרחר ונרגש, פעם שניה אתה כבר מפחד פחות, ובפעם העשירית אתה פשוט יורד ממנה עם תחושת בחילה וכאב ראש. אנחנו הציבור כבר עלינו עם דיין ליותר מידי נסיעות כאלה בעבר. כבר ראינו אותו מסומם ושיכור, כבר ראינו אותו מבזה את עצמו באמצעי התקשורת, וגם ראינו אותו נישא על כפיים, נערץ בפי קול וקוצר שבחים על כישרונותיו והישגיו. ככה טסה לה רכבת חיו הציבוריים של אסי דיין, ונדמה שהיא עומדת להגיע לתחנה האחרונה. אבל מי אם לא דיין יסדר לנו איזה לופ דה-לופ בשביל הגראנד פינלה? אסי דיין מראה לנו שסיום חיו של אדם גדול, בהחלט יכול להיות קטן. קטן ועלוב, בדירה מחורבנת מלאה בזבל וקוק וסיגריות ופשפשים. כשאנו שומעים שמוצארט, גדול המלחינים, מת בגיל 35 מקור בעליית גג מוזנחת ובחוסר כל... אנחנו שואלים את עצמנו איך זה יכול להיות...? ככה. ככה בדיוק זה יכול להיות. רק שלמוצרט לא היה את הידע איך לזעוק את עליבותו ומחדל קיומו בתקשורת, ולדיין יש. יש לו את זה מתוך ברירת מחדל. מפני שזה מה שהוא: "איש תקשורת", "איש תרבות", "איש ציבור". זה מה שהוא, גם כשהוא שיכור, שמן, מסומם, דיכאוני, מטורף ועלוב נפש. זה מה שהוא גם כשהכתבה שעושים עליו בחדשות ערוץ 10 אפילו לא מגרדת את פני השטח של ההבנה למה הוא עושה זאת. אולי אנחנו כל-כך לכודים בצהוב הדביק של האוזן שקשה לנו לשים לב מה באמת קורה כאן. אסי דיין זועק לעזרה בשפה היחידה שהוא יודע. הוא מתבזה. הוא מפגין. הוא מוחה. קולו כמעט לא נשמע מעל רשרוש הטבלואידים שיזנחו אותו בשנייה בשביל תמונה חדשה של נינט שותה אספרסו. קולו כמעט לא נשמע כשהצלם של ערוץ 10 מתמקד על שאריות הקוק באף שלו, ולא מקשיב בכלל מה המסר שיש לאיש להגיד. ערוץ 10 מוכר לנו נפילה מגדולה. התפלשות המונית בביזיונו של מי שרק לפני כשנה חגגנו איתו את ההצלחה של "בטיפול". ערוץ 10 מוכר לנו את האירוניה של "המטפל המשוגע". בלי חמלה. בלי רחמים. בלי רצון לעזור. כיאה לערוץ שרוב לוח שידוריו מורכב מתוכניות ריאליטי. אני מקווה שאסי דיין יקבל את העזרה שלה הוא זקוק ואת האהבה שלה הוא מייחל, ואני מאחל לו שלווה אם הוא רוצה בה. מתוך שלווה הוא לא יוכל להמשיך ליצור. מתוך שלווה הוא לא יוכל להמשיך לעסוק בקמטים ובצלוטיס המוגלתי של החברה הישראלית – וזה יהיה ההפסד שלנו, אבל אולי יהיה לו זמן לדאוג קצת יותר לעצמו, ונראה שהגיע הזמן.
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/06/blog-post_12.html

• ספיישל גבינה לשבועות – או – מה קורה שהפרסום מחמיץ
  10 Jun 2008 17:44

  אני יודע, הכי קל לשבת בכיסא המבקר ולהגיד כמה רע כל מה שאחרים עושים... אבל האמת שבזמן האחרון, כשאני עומד מול תלמידים או אפילו מול חברי למקצוע, אני מוצא את עצמי נבוך ומתקשה להסביר את התופעות הפרסומיות שאני רואה על המסך (ובכלל...) אולי העובדה שאין לי טלוויזיה גואלת אותי מרוב הייסורים, אבל מה לעשות שעבדכם הנאמן הוא מטורף על תוכניות ריאליטי וככזה זוכה לראות (אצל חברים) את נופת הצופים של פרסומות הפריימטיים. אז יצא, ככה במקרה (?) שלרגל חג שבועות המתקרב, הפוסט הקרוב יעסוק (בעיקר) בפרסומות של מוצרי חלב. הנה כמה טיפים בבית הספר שלי ל"כל הטעויות בפרסום":גבינות גד – בולגרית עם מלח ים טבעי.גבינות גד מביאות לנו לקראת שבועות הזה את הבשורה החמה בשוק הגבינות: גבינה במליחות עדינה עם, שימו לב לזה, מלח ים טבעי. כן כן חברים, בבולגרית המעודנת של גד יש מלח ים טבעי... אמיתי! אבל תגידו לי, החכמים היושבים בגד, איך לכל הרוחות אתם ממליחים את שאר הגבינות שנות שלכם?! ואפילו גרוע מזה – איך בדיוק ממליחים את הגבינות שלהם כל האחרים? אנחנו לא באמת רוצים לדעת... מה שגבינות גד עשו, הוא מה שנקרא בעולם הפרסום "להגיד את זה ראשונים". זאת טכניקה ידועה ועתיקה כמו הגלגל, של מותגים לבדל את עצמם ע"י החצנה והדגשה של תכונה שקיימת גם אצל כל המתחרים – אבל הם אמרו את זה ראשונים. (מה שגורם לכל האחרים להיות "גם אני" אם הם מעיזים ללכת בדרך החיקוי).אבל יקירנו הגדיים, כשבוחרים את העובדה שרוצים לצעוק ולבדל, כדאי לחשוב, אם לא רק על המתחרים - גם מה ההשלכות שלה על שאר המוצרים שלכם בקטגוריה...בשולי הכותרות של התייחסותי לפוסט הזה, אני חייב לציין "שאפו" אחד לפרסום האינטרנט של אותו מוצר בדיוק, עם כוכבי הים המזמרים. איך מגיעים לקריאטיב כזה אני יכול להבין – אבל איך מוכרים דבר כזה ללקוח... זאת כבר שאלה אחרת לחלוטין.ונ.ב אחרון לחברים בגד, מלח ים – באמת נשמע לכם כזה דבר איכותי ומפתה? כלומר הייתם לאחרונה בים בתל-אביב? ראיתם את המים...? זה מה שאתם שמים לנו בגבינה?קוטג' תנובה – טעם שמחזיר אותי הביתה.(נשימה עמוקה עמוקה ושחרור איטי), קשה לי עם תנובה. באמת. קשה לי במיוחד מפני שיש להם קונספט טוב, "טעם שמחזיר אותי הביתה", אבל הם עושים הכל, אבל הכל כדי לחרב אותו – פרסומת אחר פרסומת.זה התחיל כשהם החליטו לחנך אותנו, ציבור ההורים השבויים (כנראה) בקריירה או בכל דבר אחר, והזכירו לנו (בחסות הגבינות שלהם) לשבת לדבר עם הילדים שלנו בארוחת הערב. תודה תנובה, בקרוב השת"פ עם משרד החינוך. אבל מילא שהם לקחו על עצמם לקרוא לנו הורים רעים, ולהגיד לנו שאנחנו לא מקדישים מספיק זמן לילדים שלנו... זה מילא, תראו מה קורה בפרסומת הנוכחית שלהם לקוטג':ילדה חמודה וג'ינג'ית (מהממת, אגב) עוזבת את הבית (?!). כן כן, היא תולה פתק על המקרר והולכת לחפש לה בית חדש... למה? לא מסבירים, אולי ההורים לא טובים, אולי האוכל לא טוב, אולי משעמם לה... אבל היא עוזבת. ניסיונה העשיר עד כה לימד אותה שאפשר לארוז מזוודה וללכת לחפש לה משפחה אחרת. עד כאן המסר החיובי הראשון: "אתם הורים רעים, הלכתי". שמעתם?! אתם הורים רעים. לא טוב לי פה. אני עוזבת.... הבית הראשון שמגיעה אליו הילדה המקסימה שלנו הוא בית של אנשים "שאנטיים". כאלה שחיים בריאות. שם – לא עלינו, מגישים לילדה המסכנה שלנו ליד השולחן משקה ירוק שנראה לה ממש דוחה. סאבטקסט: כאן אין קוטג'. כאן אוכלים רק דברים בריאים (כלומר, אנחנו יודעים שקוטג' זה לא באמת בריא). כאן שותים משקה נבט חיטה. אז שימו לב כל אנשי ה"בריאות והיוגה", אתם לא הקהל של קוטג' תנובה. תודה שצפיתם אבל כשאתם עוברים לידו בסופר, תמשיכו ללכת ואל תעשו בושות. הכי הרבה תעשו שלום קטן עם הראש. הילדה שלנו כמובן לא מרוצה מהבית החדש שלה, בגלל האוכל, אז היא הולכת לבית שבו מגישים לה רק דברים מתוקים. כנראה שהקריאטיב לא מצא מאפיין ישראלי אמיתי (כי אין באמת משפחות שאוכלות רק מתוק בצורה מוגזמת כל-כך כל היום), אבל הוא היה צריך להקצין... ניחה. הילדה שלנו, שהיא בת 6 טיפוסית, מסרבת לעוגות ולממתקים (יאאא רייט) כי גם פה אין קוטג'.... אז היא שוב הולכת ושוב משאירה אותנו עם המסר שאנשים שאוהבים לאכול מתוקים – גם אתם לא באמת הקהל שלנו. תודה, שלום ונפגש אצל רופא השיניים השכונתי. בבית הבא שהילדה מגיעה אלינו שופטת תנובה רובד אחר של החברה הישראלית: הפעם היא מבקרת בבית של אנשים אניני טעם ו"יאפים" שיש להם, אלוהים שישמור, יותר מסט סכו"ם אחד על השולחן. הילדה שלנו מתבלבלת בסט ואז תופסים עליה תחת. כי זה מה שיאפים עושים נכון? ככה הם כולם... פלצנים סנובים. כן כן יאפים אניני טעם, מסתבר שגם אתם לא הקהל של קוטג' תנובה. אין סיכוי שנמצא אותו אצלכם על השולחן (תנובה כנראה מעידה על איכות המוצר שלה). ושוב הילדה שלנו לא מרוצה והיא עוזבת. אז היא יושבת על המזוודה הקטנה שלה מיואשת באמצע הרחוב, כשלפתע נופל לה האסימון: איך שכחתי שיש קוטג' בבית של אבא ואימא! למה עזבתי?! מה היה לי רע כל-כך? אולי אבא מכה ואימא מתעללת אבל יש בבית קוטג'!!! זאת סיבה מספיק טובה לחזור. ומה עושים ההורים שילדתם חזרה הביתה? מחבקים, מנשקים ונותנים לה קוטג'. במקום להעיף לה שתי סטירות מצלצלות ולרתק אותה לחדר עד שהיא בת 21. יופי תנובה. העיקר שיש לכם בית על הקופסא.נ.ב. רק אני חושב ששיר האישה המתעללת "בוא הביתה" הוא הבחירה הכי מזעזעת לתשדירים האלה? מישהו הקשיב פעם למילים ששרה שולה חן חוץ מבשורה היחידה שמתאימה לקונספט? "תבוא, אני כבר לא אהיה רעה". בטח שולה, שמענו עליך... יופלה – 48 טעמים ומלאך מוות אחדמעניין שוק היוגורט בישראל. עד לפני 6 שנים שלט פה מותג אחד ויחיד שבאמת נחשב: דנונה. פתאום הגיע יופלה וביום בהיר אחד הפך את התמונה וצבע אותה באדום שובב.חייבים להעריך את מה שיופלה הצליח להשיג, אבל אי אפשר לא לשים לב שבמקום לטוס על כפיות, יופלה טס לאחרונה על האגוטריפ המטורף של משרד הפרסום שלו ושל הלקוח.כן חברים, בפרסומת האחרונה של יופלה, מופיע מלאך המוות ומגיע לקחת בחור צעיר. למה? לא ברור. אבל מלאך המוות ממש דופק בדלת. נחמד מצידו. מנומס.הבחור הצעיר, מצליח לשכנע את מלאך המוות לחכות קצת כי יש 48 טעמים של יופלה שהוא חייב לנסות, ופשוט הוא התחיל רק הרגע ואי אפשר למות ככה בלי לטעום את כל הטעמים של יופלה.משום מה, מלאך המוות משתכנע. זה נראה לו לגיטימי לחכות לבחור הזה, שלא צריך להציל את העולם, למצוא תרופה לסרטן, לסייע לנפגעים בחבל סצ'ואן או להביא שלום למזרח התיכון... יופלה היא לחלוטין סיבה מצוינת לדחות את המוות, ואפילו יותר מזה- הוא יוצא עם הבחור למסע מטורף בעקבות כל הטעמים. שמתם לב שהיו פחות מיתות לאחרונה? זה בזכות יופלה. מלאך המוות קצת עסוק... אגב, אם באמת היה יושב מישהו ואוכל את כל 48 הטעמים של יופלה, קרוב לוודאי שהוא היה מתחנן שמלאך המוות ייקח אותו כבר...אנטי מחיקון – בדקתי ואני ממליצה - ג. יפית.לא ממש קשור למוצרי חלב, אבל חייב להגיד את זה כבר: תאמינו לי שאני הכי לא ציני בעולם כשאני אומר שאני מעריץ את יפית גרינברג. בחיי! ואני אומר לכם את זה כאיש מקצוע עם כל הרצינות התהומית שבדבר.גם אם הניסוחים של ג. נשמעים לכם כזלזול באינטליגנציה, אתם לא יכולים להתעלם מן האישה שבנתה מותג ואימפריה פרסומית מכלום – אבל כלום. ג. יפית היא לא דוקטור לשום דבר, לא עקרת בית מן השורה, לא מדענית חוקרת ובטח לא אשת תקשורת מהשורה – אבל כשיפית ממליצה, חצי מדינה מקשיבה ומצייתת (ועם התוצאות קשה להתווכח).למה? לא ברור. לא ידוע. אין שום הצדקה, ובכל זאת הלקוחות נעמדים בתור וכבר אפשר לראות את ג. מככבת באותו מקבץ פרסומות אצל שניים או אפילו שלושה לקוחות שונים. והם באים אליה ומתחננים שהיא תיקח אותם. תחשבו על זה רגע בהיגיון – ג. יפית היא משרד פרסום שעושה משהו שאף משרד אחר לעולם לא יצליח לעשות בארץ: היא אומרת לאנשים: אני פרסומאית ואני ממליצה. לכו תקנו. תארו לכם שמחר משרד פרסום אחר כמו "שלמור אבנון עמיחי" או "מקאן אריקסון" היו ממליצים לכם על מוצר... הייתם הולכים לקנות? ברור שלא. מפני שהם משרד פרסום והלקוח משלם להם כדי להמליץ עליו... אבל עם ג. זה בדיוק אותו הדבר, ובכל זאת החתך הדמוגראפי שהיא פונה אליו נשמע לה בדריכות.למה? כי ג. בדקה. באמת. היא אמרה שהיא בדקה – אז היא בטוח בדקה. השאלה היחידה שיש לי לגברת גרינברג הנכבדה, (ואני באמת באמת מכבד אותה מאוד), היא למה לכל הרוחות היא מנסה לשבור את שיא גינס בהרכבת עדשות מרככות על מצלמה אחת. באמת, יפית, הרי את יודעת שכבר לא תבחרי לנערת ישראל, והרי זה לגיטימי לאישה בגילך, ואפילו אחת ששומרת ומטפחת את עצמה כמוך, להיראות אנושית. כן יפית, מותר שיראו עליך איזה קמט או שניים. מותר שאנשים יאמינו שהחיים השאירו עליך איזשהו חותם של ניסיון (זה לא מה שאת מוכרת?). אנא הסבירי לי יפית היקרה, מדוע צריך בכל פרסומת לשרוף אותך בתאורה עד רמה של אי זיהוי דמות אנוש...? אם את כל-כך לא שלמה עם איך שאת נראית, אולי פשוט תעברי לקריין...?
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/06/blog-post.html

• מצעד הגאווה – תל-אביב 2008
  7 Jun 2008 13:35

  למה מצעד הגאווה חייב להמשיך להתקיים! דיבורים מדאיגים הגיעו לאוזני השנה בנושא מצעד הגאווה בתל אביב. תל-אביב המדושנת, תל-אביב הבועתית, תל-אביב המצטיינת בניתוק כמעט מוחלט מן המציאות הישראלית המתקיימת מחוץ לגבולותיה אשר מעזריאלי ועד הים. התנגדויות לקיום מצעד הגאווה הן לא דבר חדש, אבל השנה החלו עולים קולות נגד קיום המצעד גם בתוך הקהילה התל-אביבית עצמה. "כבר לא צריך את המצעד", הם אומרים, "המצעד מיותר מפני שהמטרות כבר הושגו", הם אומרים. בא לי להעיף להם כאפה מצלצלת לפנים ולתקוע להם תלונה רצינית על הרדמות בשמירה. אם אתם מכירים אותי, אתם יודעים שאני מאוד מאוד רחוק מלהיות "הומו מקצועי". הנטייה המינית שלי רחוקה מלהעסיק אותי כל היום, ואני לא מעביר את ימיי בחיפושים אחרי פרובוקציות שיאתגרו את הסובלנות הסטרייטית מסביבי. למרות שאינני נושא דגלי גאווה ביום יום, אני לא יכול להתעלם מחשיבותו הבלתי ניתנת להחמצה של מצעד הגאווה באשר הוא, ואם תשאלו "למה"? אז אענה לכם תשובה פשוטה: אני זוכר מאיפה באתי. לגדול כהומוסקסואל בעיר הומופובית שהיא גם קטנה וגם צרת אופקים, הפך את החלק החברתי של הילדות שלי לסיוט. למרות שאפילו לא הייתי מחוץ לארון באופן רשמי, החברה שהקיפה אותי זיהתה את הנטיות שלי וניצלה אותן כדי לבדל אותי ולהתעלל בי (נפשית ופיזית). רק יציאה מהארון (בגיל 21) ותהליך ארוך וקשה של השלמה הביאו אותי להיות האדם השלם שאני היום. אם עדין לא הבנתם את הקשר, אז אדגיש לכם אותו אפילו יותר. בעיר הולדתי, חדרה, היה ניסיון להקים סניף של אגודת ההומואים והלסביות. (גל אוחובסקי, גם הוא חדרתי במקור, ניסה להקים אותו). הסניף נסגר עוד כמעט לפני שהספיק להתקיים, בגלל שהעריה בחדרה נשלטת בעיקר על ידי מפלגות דתיות וחשוכות. האדם שעמד בראש ההתנגדות לפתיחת הסניף הוא סמי לוי. אם כן, בחדרה אין ולא יהיה סניף של האגודה. האם הדבר אומר שבחדרה גם אין ולא יהיו יותר הומוסקסואלים? כמובן שלא. אבל זה כן אומר שהם יצטרכו להמשיך לחיות בפחד ובארון – עד שיגיעו לגיל שבו יוכלו למצוא את עצמאותם ב... תל-אביב (למשל). אבל חדרה רחוקה מלהיות מקרה קצה. לצערי הרב, מקרה הקצה היא דווקא תל-אביב, מפני שבזמן שתל-אביב הולכת ונהיית סובלנית, פתוחה וסלחנית יותר, בשאר חלקי הארץ הדיעות הקדומות, הפחד והאלימות רק גוברים. כבר עסקתי לפני כשנה בבלוג הזה בנושא חשיבותו של קיום מצעד גאווה גם בירושלים. זוכרים? המצעד בירושלים בוטל בשנה שעברה בגלל טרור חרדי מוחלט. הטענה העיקרית של המשטרה לאי קיום המצעד היתה שהיא מפחדת שלא תוכל להגן על הציבור מפני האלימות הדתית... אתם מתארים לעצמכם? זה בערך כמו שארצות הברית תגיד שלא יכולה להתקיים מדינת ישראל מפני שהיא לא תוכל להגן עלינו מפני האלימות האיסלמית... טרור או לא טרור?! עיר קודש או לא, ירושלים היא הבירה של כל ישראל, ועצם העובדה שחלק אשר מיצג יותר מ-10% מהציבור הישראלי לא יכול לבוא בה לידיי ביטוי מפחד לאלימות – הוא צ'קלקה אדומה ומסנוורת ואות לכך שהמטרות של הקהילה ההומו-לסבית להשגת סובלנות, שוויון וקבלה, עדיין רחוקות מהשלמה. אם אתם שואלים אותי מצעד לא צריך להתקיים רק בירושלים ובתל-אביב. מצעד גאווה צריך להתקיים בכל עיר בארץ. בכל ישוב. בחדרה, באופקים, בנתיבות, באשקלון, בטבריה, בחיפה... בכל מקום. בכל מקום בו הומואים ולסביות אינם יכולים לצאת לרחוב בראש מורם מפחד לאלימות ולנידוי. אז בתל-אביב מקבלים אותנו ואוהבים אותנו, ולמעשה כבר לא מתרגשים מאיתנו וזה נהדר. אפשר להניח שתל-אביב היא אכן בירת הגייז הישראלית והמטרות בה הושגו כמעט לחלוטין. אפילו עד כדי כך שהעריה הצטרפה השנה לתומכים הרשמיים של הקהילה ותרמה רבות לפתיחת בית אגודה גדול וחדש ליד גן מאיר. אבל תל-אביב רחוקה מלהיות מדינה בפני עצמה, וככזאת היא חייבת לזכור שהיא מייצגת סמל של חופש עבור כל המקומות שעדיין שולטים בהם הפחד והדעות הקדומות. תל-אביב מהווה מגדלור בים החשיכה העצום, ונראה כי יש אנשים שהספיקו לשכוח את קיומו של החושך, רק בגלל שהם גרים קרוב מידי למנורה... לכן, חברי התל-אביבים המדושנים והיקרים, וקהל הציבור הסבלני באשר אתם – המלחמה על סובלנות הציבור והשוויון החוקי עוד רחוקה מלהסתיים. האם אנחנו יכולים להתחתן כמו סטריטים? האם אנחנו זכאים לאותם זכויות בחוק? האם בכנסת ישראל הנאורה כבר אין יושבים אנשים שקוראים לנו "תואבה" וקוראים להרוג אותנו ולהשמיד אותנו ולפגוע בנו בכל הזדמנות? האם כבר נעלם הסיכוי שאותם אנשים שעושים זאת יקחו חלק במערכת החינוך הציבורית הרשמית של המדינה? לא חברים. לא ולא ולא. אם כך, לדעתי (ואני מקווה מאוד שאני לא לבד), מצעד הגאווה בתל-אביב חייב להמשיך להתקיים! חייב להמשיך להפגין את נוכחותו ולצעוק: אנחנו כאן, ואנחנו שלמים עם עצמנו, ואנחנו נשארים כאן. מתי נפסיק לצעוק ולצעוד? כשהנטייה המינית שלנו באמת תהיה לא רלוונטית לשום דבר פרט העדפותינו במיטה. כל עוד אנו מופלים, מפוחדים, מותקפים ומשמשים מטרה לאלימות חברתית ופיזית – אנחנו נאבק על זכותנו לחיות בשלום על פי מה שהטבע בחר עבורנו. נ.ב. לגבי אופי המצעד. אני לא מחסידי הפרובוקציות, ואני מאמין שמצעד גאווה, לא חייב שמשמעותו תהיה אנשים כמעט עירומים, מרוחים בנצנצים ומודבקי נוצות מנפנפים את אבריהם לכל אבר (לא שגיאת כתיב לשם שינוי). מצעד גאווה בהחלט יכול להיות סולידי: אנשים רגלים צועדים עם שלטים, ואפילו רוקדים על משאיות – אבל בעיקר מפגינים נוכחות. אל תבינו אותי לא נכון – אני ממש לא נגד קוקסינלים, טרסקסואלים ודאג-קווינס למיניהן. להפיך! אני חושב שזכותן לחיות את חייהן כפי שהן רוצות וכפי שהן חשות שנכון להן, כל עוד הן לא פוגעות באחרים תוך כדי. הבעיה היחידה היא שבתקשורת ובעין הציבור, בדיוק אותם מקרי קצה צבעוניים ופרובוקטיבים, הם אלו שיוצרים את הדעות הקדומות ואת האנטגוניזם החברתי, הנובע כמובן מתוך פחד. לדעתי האישית, מצעד בלי נוצות ונצנצים יהיה עצוב ומשעמם ודל. (אף כי אולי לא פחות אפקטיבי). אני חושב שאם יש משהו שקהילת הגייז העולמית יכולה להיות גאה בו, ולא ניתן יהיה לקחת אותו ממנה לעולם – הוא התרומה האדירה לתרבות באשר היא – ועובדה זאת נובעת בדיוק מתוך הצורך שלנו כגייז לבטא את עצמנו. תארו לכם שמחר ימחקו מן ההיסטוריה כל יצירות האומנות והתרבות שהיו מעורבים בהן הומוסקסואלים... באיזה עולם קודר ודל תישארו... אני מאמין במשמעותו של דגל הגאווה: כולנו שונים, ולכולנו מקום אחד לצד השני כדי ליצור הרמוניה נפלאה ומושלמת. לצערי, אנחנו עוד רחוקים מרחק רב מן האידיאל שהדגל מייצג, ולכן אני מקווה ששכנעתי אתכם שמצעד בתל-אביב חייב להמשיך, ואף יותר מזה, אני מקווה לראות אתכם במצעד בירושלים ועם קצת מזל והרבה עבודה קשה – גם במקומות אחרים. אם לא שכנעתי אתכם, אז קחו את האוטו שלכם וסעו קצת מחוץ לעיר... צאו לטיול שני בנים או שתי בנות יד ביד בקניון בחדרה, או באשדוד, או ביבנה. תתנשקו צרפתית בטיילת בטבריה, ותנו חיבוק גדול ורומנטי בעכו, או בבית שאן. אתם יודעים מה, אל תעשו את זה. פשוט לכו לדרום תל-אביב. אולי זה יעזור לכם להיזכר למה צריך את המצעד הזה. למה הוא חייב להמשיך להתקיים! מה היה במצעד השנה עכשיו אחרי שסיימתי עם המניפסט החברתי, בואו נקדיש כמה דקות לאירוע עצמו שהתקיים השנה בגן מאיר וצעד דרך רחוב בוגרשוב לכיוון הים. האירוע השנה אכן היה סולידי בהרבה מן האירועים הזכורים לי משנים קודמות. כמות הדראג והטיפוסים הססגוניים היתה קטנה מאוד באופן יחסי, ומה שכן נראה (וכמה נפלא שכך) היו משפחות חד מיניות עם ילדים קטנים, והרבה גופים קהילתיים תומכים כגון בל"ה דואגת, הנוער הגאה, אגודת ההורים התומכים בילדיהם הגייז ועוד. מנקודת המבט המקצועית והסקרנית שלי, תמיד אני תוהה אילו מותגים יעיזו לשייך את עצמם או אפילו להיראות באירוע מסוג כזה. לצד הצפויים שבחבורה כמו R3 ורד בול, נראו השנה מספר לוגואים מפתיעים. למשל: קופת חולים כללית, שאומרת "הכללית הכי טובה למשפחה" הגיעה עם הצעות הצטרפות למשפחה ה"אחרת".יפה להם... אבל המפתיעים והפעילים ביותר היו אנשי גוגל ישראל. כן כן חברים, גוגל ישראל הגיע לא רק להפגין נוכחות, אלא לקחת חלק פעיל במצעד. עם חולצות, כובעים, בלונים צבעוניים ושלטים בנושא סובלנות – גוגל צבעה את המצעד באהבה וגאווה! היה כיף לראות קבוצה מכובדת של עובדים גאים וסבלנים מחלקים כובעים וחולצות, וצועדים ראשונים ומגובשים אחרי המשאית של ה-FFF. עכשיו הרשו לי להעלות נקודה נוספת למחשבה, וזאת כמובן אם עדיין לא השתכנעתם שאנו חיים במדינת חשיכה וקיפוח. בכל אירוע גדול בתל-אביב, מגיעה ניידת התרמת דם של מגן דוד אדום. הם נמצאים בשבוע הספר, בטעם העיר, ביום הזיכרון והעצמאות... ובכל מקום שיש בו התקהלות גדולה ומשמעותית. שאלו את עצמכם מדוע לא הגיע ניידת התרמה של מגן דוד אדום לאירועי הגאווה, להפנינג של למעלה מ-5 שעות שהתקיים בגן מאיר לפני שהמצעד עצמו יצא לדרך... אני אגלה לכם בסוד (אם אתם לא יודעים). במדינת ישראל הנאורה והמתקדמת, תרומות דם של הומואים המצהירים על עצמם ככאלה, נזרקות ישירות לפח ללא בדיקה. כן כן, אם תמלאו בשאלון ההתרמה כי (כגבר) קיימתם יחסי מן עם גבר אחר במהלך החצי שנה האחרונה, תרומתכם תיפסל במקום. למה...? כי אי שם בפאתי שנות ה-80, כשהמחלה התפרצה לתודעה הציבורית, מישהו העלה את תיאורית "קבוצות הסיכון" והכליל בתוכה את קהילת הגייז. מה קרה מאז? הקהילה שלנו, שאכן היתה הראשונה לספוג את האבדות הקשות של המחלה בתחילת דרכה, לקחה את הנושא ברצינות והחלה לקרוא ולפעול למען מודעות ומניעה. למשל: באירוע בגן מאיר היתה עמדת בדיקה למחלה. כל מי שרצה יכול היה לבוא ולהיבדק במקום. ובל"ה דואגת, חלקה קונדומים בחינם עם הסברים ומסרים המעודדים זהירות ומניעה. בזמן שאנחנו מודעים ונזהרים, כ-50% מיבשת אפריקה נושאת את נגיף האיידס, וסטרייטים טיפשים בכל העולם (וגם בישראל) ממשיכים לקיים יחסיי מין לא מוגנים בהנחה שגויה ופטאלית שאיידס היא מחלה של הומואים. אתם מבינים, כל מנת דם שנתרמת עוברת בדיקה בכל מקרה... מנות שנמצאות פסולות מושמדות בכל מקרה... ודווקא בקהילה המודעת והזהירה בעולם, דווקא אצלנו לא באו להתרים, ודווקא אותנו משליכים לפח... באופן אישי, אני לא זוכר שראיתי עמדות בדיקת איידס בשבוע הספר או בטעם העיר... אני גם לא זוכר שחלקו שם קונדומים חינם ועודדו את המודעות למחלה... למה? לא ברור, ובעיקר חבל. קבלו כמה קישורים למחשבה: דיון בקפה דה מרקר בנושא חשיבות המצעד אלוהים שונא – לראות ולא להאמין. פשקוויל – זהירות שואה Ynet - כל הסיקורים של לאירועי הגאווה 2008 nrg – מפגינים נגד מצעד הגאווה בתל-אביב האם הומואים מופלים ע"י רופאים בגלל נטייתם המינית? וואלה - עוד תמונות מהמצעד
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/06/2008.html

• אירוויזיון 2008
  29 May 2008 0:31

  אני לא אשם... באמת!ביקשו ממני, אז אמרתי כן.רק שלא יגידו שאין לי הומור עצמי...
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/05/2008.html

• הישרדות עונה 1 - מי באמת לקח את הגמר הגדול
  18 May 2008 14:50

  אני יודע שכולם מדברים על זה, אבל לא יכולתי להתאפק ואני רוצה גם. לא, לא מדובר על הגראד באשקלון, או אפילו על רעידת האדמה בחבל סצ'ואן... אני מדבר על הדברים החשובים באמת: הגמר הגדול של הישרדות. אם התוצאות אתמול הפתיעו אתכם, וגם אם לא – אתם מוזמנים לקבל את הניתוח המלא שלי למה כרגע נראה כמו משחק השח-מט המבריק של השנה. אם פספסתם את הגמר, או שבא לכם להיזכר, קבלו את הגמר – גרסת האסמסים(לחצו כאן), שכתבה גלית לובצקי (חברה טובה ושורדת אמיתית לא קטנה בזכות עצמה) לאחותה המטיילת בארגנטינה. אם אתם בקטע של מהלכים תקשורתיים מעניינים – תמשיכו לקורא: -=-=-=-=-=-=-=- אני לא מתכוון להתנצל בפני אף אחד על זה שהתמכרתי להישרדות בגרסה הישראלית. לא אכפת לי להיות חלק מהמיינסטרים וכל השערוריות וה"חשיפות" שהתרחשו במהלך העונה הסוערת רק עשו לי את זה רק יותר מעניין. אז רגע לפני שאתם משליכים את "הישרדות" לתהום הנשייה, אתם מוזמנים לקבל את שני הסנט שלי לגבי התוצאה "המפתיעה" בגמר הגדול אתמול בערב. כשחושבים על זה בצורה הגיונית, לא היתה יכולה להיות תוצאה אחרת. את זה כמובן ניתן היה להבין רק אם היו לך את מלוא הנתונים, ולא רק את אלה שסיפקה התוכנית הרשמית לקהל שלה. תראו: המושבעים, רובם המכריע חברי שבט סבאנה לשעבר, ישבו ביציע ממורמרים. הם ישבו ממורמרים לא רק על העובדה שהפסידו במשחק, אלא גם בגלל התערבותה הבוטה של ההפקה לטובת האנשים שלדעתה החזיקו את הרייטינג ברמה מספקת. לכל חברי שבט סבאנה הראויים כאב לראות את ההפקה מגנה על דן מנו ומעקמת את החוקים בשבילו פעם אחר פעם. השינאה שלהם את דן אינה מפתיעה. דן היה יהיר ומלוכלך לאורך כל התוכנית ולא טרח להסתיר זאת. עידן קפון (שבלע אתמול כנראה גלולה גדולה מידי של הסופרנוס לפני התוכנית) הבטיח למנו את ניקמתו, ונראה שהצליח לקיים את ההבטחה בכך שמנו לא קיבל אפילו קול אחד לרפואה. האם זה היה במקרה? אסטרטגים כמו דן מנו לא מגיעים לאן שהגיעו רק בשביל שדגי רקק כמו עידן קפון יסגרו איתם חשבון בגמר. דן מנו הוא בחור מבריק. מהיום הראשון הוא משחרר הצהרות נפוחות לתקשורת על כך שבא לזכות בהישרדות ולקחת אותה בהליכה. רוצים את התיאוריה שלי? דן מנו לא בא לזכות בהישרדות, כי דן מנו משחק במשחק הרבה יותר גדול. דן מנו משחק את המשחק האמיתי, זה של החיים. לא מעניין אותו המיליון המסכן הזה והג'יפ ואפילו לא התואר "השורד האחרון". לא לא. דן מנו הגיע כדי להיצרב לנו בתודעה בתור בחור מבריק, תחמן וכזה שיכול לעשות שעורים ברטוריקה אפילו לאליל שלו ביבי נתניהו. אנשים כמו דן מנו לא עושים טעויות מפגרות כמו "לרצוח את קוריצה", ולא אומרים בטעות "ג'יברו לנצח" מול חבורת המושבעיי סבאנה הממורמרת, רגע לפני הצבעתם הגורלית. לא חברים. דן מנו ידע שאסור לו לנצח בתוכנית. אסור. במשחק השח-מט שמנו משחק, הוא ידע שאם יזכה ב"הישרדות", הציבור לעולם לא יסלח לו על זה. לא באמת... לא מול נועם "הטהור". הוא ידע שאם הוא יזכה בזכות השקרים והתחמונים הוא ייזכר לנצח בתור זה שעשה את זה מלוכלך. לעומת זאת, עכשיו כשדן מנו הפסיד (ועוד לנעמה), הציבור יכול לסלוח לו ולעבור הלאה. תחשבו על זה רגע בהיגיון, לא היה אתמול אף אחד שלא אמר בלב את ה"מגיע לו שהוא הפסיד" הקטן הזה... אז עכשיו דן מנו יכול לנשום לרווחה. נשאר לו רק לקבל בפנים קצת מהחרא של התיקשורת, שתאכיל אותו את היהירות המחושבת שלו בכפיית, ואז הוא יכול להתפנות לדברים החשובים באמת. הכל חלק מהתוכנית. דן מנו יקבל את הכאפה שלו מהתיקשורת, ירד למחתרת לתקופת רגיעה, ואז יחזור לעין הציבור "בוגר יותר", רגוע יותר וכמובן שנקי יותר – אחרי ששילם על ה"טעויות" שעשה בהישרדות בכך שלא זכה בגמר הגדול. כן חברים, דן מנו הוא גאון. גאון אמיתי. גאון עם ביצים כמו שלא ראינו כאן במדינה הזאת הרבה מאוד זמן. אם הוא לא היה עושה את מה שעשה רק כדי לקדם את עצמו, הייתי אומר שאולי למדינה הזאת יש מזל, אבל לצערי כלום לא ישכנע אותי שמנו פעל מתוך אידיאלים. הוא פעל אך ורק כדי לקדם את עצמו. כן אימא מנו, את יכולה להיות גאה, הילד שלך הולך להראות לכל המדינה מאיפה משתינה ספינת התענוגות, והוא הולך לעשות את זה הרבה מעבר לגבולותיה של תוכנית ריאליטי. עכשיו בואו נראה מה קרה לנועם: הטרזן החתיך, או אם להתלות באילנות גבוהים כמו "רייטינג" – "הגבר הסקסי ביותר בעולם", נראה אתמול כמו ילד מבוהל ומבולבל שהוריו לקחו אותו לקרקס ואז זרקו אותו ישירות לכלוב האריות. כולנו היינו בטוחים שנועם הולך לזכות. אפילו נועם עצמו. עד כדי כך שהוא הטיס את אחיו מאוסטרליה כדי להיות שם בשבילו ברגע הגורלי. אבל למושבעים של סבאנה היתה תוכנית אחרת. מבחינתם נועם לא שיחק את המשחק שהם שיחקו. אמנם הוא נשאר נאמן לעצמו ולא התלכלך, אך הוא עשה זאת ב"מעבדת המחשבות" שעל "אי המתים". המושבעים לא באמת יכלו להעריך את נועם על הישגיו במשחק, מפני שהם יודעים שהוא לא באמת שיחק אותו... נועם שרד הרבה יותר מידי זמן על אי המתים, והמושבעים לא יכלו שלא להבחין באתגרים המוטים שסיפקה לו ההפקה מול כל אחד ואחת מהם. (שלא לדבר על כך שעל פי הכתבה בידיעות, הם גם בטח יודעים שהוא לא שרד שם לבד, קיבל יותר אוכל ותנאים טובים יותר מכל האחרים...) השינאה של מושיק לנועם אתמול בזמן השידור החי היתה תמוהה ולא ברורה למי שעקב רק אחרי ההתנהלות הרשמית של התוכנית. לכאורה, נועם ומושיק מעולם לא התנגשו מבחינה אידיאולוגית – אבל מושיק טען אתמול בשידור חי שנועם שיקר לו, והקהל בבית לא יכול היה שלא לתהות למה. אז אני אנסה לנחש על פי נתונים משלימים: בכתבה הגדולה והחושפנית שהתפרסמה בידיעות, נאמר שמושיק מחה על הדחתו המוקדמת מידי וסרב להתחרות בנועם על אי המתים. ההפקה שכנעה את מושיק באמצעים מרחיקי לכת (כמו מלון חמישה כוכבים והיותו ראשון המושבעים) לקיים קרב מזויף ומכור מראש מול נועם באי המתים, ובסוף, כשנענה לכל התנאים, מושיק הסכים ועשה זאת. מה שמר ליפץ לא חשב, הוא שהמידע הזה יתגלגל החוצה... מפני שעד ליום בו התפרסמה הכתבה, מושיק היה מבחינתי התגלמות אידיאלית לגבר הישראלי שבאמת ראוי להיות מודל לחיקוי. עבר לי. (ואל תחשבו שאני מאמין לכל מילה שאני קורא בעיתון או רואה בטלוויזיה, כאן אני סתם משתעשע בתיאוריות). אז למושיק היה מטען על נועם, ולעידן קפון היו מטענים על מר מנו, וכך קרה שמי שהרוויחה מן ההפקר היתה דווקא נעמונת. גילוי ראוי הוא שאני תמכתי בנעמה מהרגע הראשון ואפילו הצבעתי לה ב-SMS (יעידו חברי ההמומים – "מה? אתה הולך לתת להם לקחת ממך כסף!?) לדעתי לנעמה באמת מגיע התואר "השורדת האחרונה". היא עשתה לי את התוכנית. בפעם הראשונה שראיתי אותה נואמת למצלמה התאהבתי בה. היא ספקה לי את הסחורה. היא לא הגיעה יהירה ומתנשאת, היא לא הגיעה עם נתונים פיזיים מרשימים, היא לא הגיעה עם תוכנית ביצ'ית אבל היא הגיעה עם הכלי שאני באופן אישי הכי מעריך: כריזמה בכמות מטורפת. נעמה שרפה את המצלמה מהרגע שזו כוונה אליה וידעה לגרום לקהל בבית להאמין שההישרדות היא באמת אתגר קשה שדורש מאמציי על, הן מבחינה נפשית והן מבחינה פיזית. לעבור את הישרדות עם נעמה היה מרגש, מתסכל, מכעיס, מדכא, מעצבן – וכל מה שצריך. נעמה היא החוויה האמיתית של הישרדות, ומשחק או לא משחק – התערבות או לא התערבות, בשוק הזה של בידור – נעמה היא הכלי האולטימטיבי לספק את התוצר הסופי: "הרייטינג". אני שמח שנעמה זכתה, ואני מקווה שהיא תשכיל לעשות עם התואר והכסף את הבחירות הנכונות כדי להישאר בתודעה הציבורית לפחות עוד קצת (לא, לא נמאס לי ממנה). אני חושב שנועם יתפייד ראשון, כמו שהוא אמר בעצמו, הוא לא איש של מילים – ובימנו זה לא מספיק להיות חתיך בשביל לשרוד בתודעה הציבורית לאורך זמן. אחרי שיעשה שניים שלושה קמפיינים הוא יפנה את מקומו לחתיך התורן הבא. נעמה תשרוד בביצה אם היא תפעיל שקולים נכונים. זה הזמן לעזוב את תחום הקוסמטיקה ולקבל תפקיד אורח בסדרת דרמה איכותית או אפילו (רחמנה לצלן) בסרט קולנוע ישראלי איכותי. נעמה צריכה לעשות את המעבר ל"שחקנית / אשת תקשורת", אבל היא צריכה להיזהר שהשתן לא יעלה לה לראש, כי באותה מהירות שהציבור התאהב בה, כך הוא ישליך אותה בחזרה לאי המתים. ודן מנו... דן מנו עוד יעשה בית ספר לכולנו. חכו ותראו. זהו, אפשר לסגור את הבקבוק הזה ולהשליך אותו לים. לפחות עד העונה הבאה.
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/05/1.html

• כוכב נולד בולגריה - שיעור קצת באנגלית ובשירה.
  29 Apr 2008 15:04

  הנה משהו קטן שבטוח יעשה לכם קצת מצחיק. התוכנית "אמריקן איידול" היא פורמט שנמכר, כידוע, להרבה מדינות בעולם (שלא כמו ישראל, הסכימו לשלם עליו כסף). כאן, התוכנית מובאת בגרסה הבולגרית שלה, והנה אחת המתמודדות שהחליטה ברוב העזה לשיר את השיר "with out you". (במקור של Badfinger, אך יותר מוכר בביצוע של מאריה קארי). זה שיעור כפול ו"מעניין" גם בשירה, וגם באנגלית. וכמובן שבתוכנית לא ויתרו על הרייטינג ג'נרייטור וחגגו עליו עד הסוף בביצוע משופר באולפן אבל זה לא הסוף, כאן בראיון לטלוויזיה הצרפתית, יש את תגובתה הרשמית של מאריה קארי בכבודה ובעצמה... והיא, יהודית משהו. מי היה מאמין. תודה לנילי על ההפניה המקורית.
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/04/blog-post_29.html

• חירות רחוב - הבל החן, שקר האופי
  21 Apr 2008 16:04

  רותם ואני מכירים כבר בערך 10 שנים, ובזמן הזה ראיתי אותו גדל ומתפתח כאדם, ובין השאר כשחקן. עכשיו יוצא למסכים סרט באורך מלא בהשתתפותו: חירות רחוב. בזמן שאהבתי מאוד את עבודתם של השחקנים שהובילו את הסרט ואת הצילום המושקע, קצת פחות נהניתי מהתסריט ומן העריכה. חירות רחוב הוא סרט ישראלי המדבר על שלושה צעירים מוזרים, היוצאים למסע הזוי של חיפושים אחר כלב שנעלם. הסרט מסתובב ברחבי תל-אביב מהסלאמס של אזור רחוב סלמה ועד בתי החברה הגבוהה שבצפון העיר, ובוחן אותנו כחברה המקדשת את היופי והשטחיות על פני העומק והאישיות. משה רוזנטל, התסריטאי והבימאי של חירות רחוב הוא בן 22, וזהו סרטו הראשון באורך מלא. חירות רחוב, הוא יצירה שיפוטית ומטיפה. הוא מתיימר להציב לנו מראה מול הפנים ולהראות לנו את הלכלוך והעיוות האישי תחת זכוכית מגדלת. הוא מצליח לעשות זאת לפרקים, אך עובדה זו מוחלשת כתוצאה מהרבה מחלות ילדות בהן נגועה היצירה. תשאלו למה אני מתכוון כשאני אומר מחלות ילדות? אסביר: קודם כל, זה בסדר לצלם בבתים של החברים שלך – זה משהו אחר לתת את רשימת הלוקיישנים האלה בכתוביות אחר-כך. דבר שני, אם כבר מצלמים בבית של החברים, אפשר להגיד לאימא "לא" כשהיא מבקשת להשתתף בסרט. במיוחד אם היא מדקלמת את הטקסט כמו ילדה במפקד ראש חודש בכיתה ו'. יחסית לנושא השחוק יחסית בו בחר להתעסק, התסריט אינו עמוק מספיק, ולמרות שהוא מאוד מתאמץ להתחמק מקלישאות, הוא נופל ברשתן אחת אחרי השנייה. הן מבחינת הרעיונות בבימוי (הזיות ופלאשבקים) והן מבחינת הלוקיישנים החרושים ביותר. (בית דירות בת"א, מסיבת מחתרת בדרום העיר, בית עשירים בצפון העיר וכו'...) הדמויות עוברות חד גוניות (ולא באשמת השחקנים!), ולמעט הסוף המפתיע הסרט אינו מציע חוויה מרתקת למי שלא בא לראות את החברים שלו על המסך. חוץ מזה, חרות רחוב הוא כנראה מקרה קלאסי של סרט אשר לבמאי (שהוא גם התסריטאי במקרה הזה) ברור הרבה יותר מלצופים מה קורה על המסך, אבל הוא לא טורח להסביר.ישנם הרבה חורים בתסריט ודברים שהבנתי רק אחרי שקראתי את תקציר הסרט באתר. למשל: גור, כוכב הסרט, מאוהב באריאל. אריאל אמורה לפי התקציר באתר, להיות כוכבנית טלוויזיה מפורסמת – אבל בסרט אין לזה איזכור. בסרט היא סתם בחורה יפה עם חברים עשירים. היא אגב אמורה להיות עשירה כמוהן, אבל בפועל גרה בבניין מתפורר מול שילה (השכנה שלה) שאין לה גרוש על התחת. חוץ מזה, נראה שהרבה ממה שירד בעריכה היה יכול לעזור לנו להבין את הקשר בין השלישייה המוזרה שבמרכז הסיפור, והיה עוזר לנו להזדהות איתם יותר. אם לשים את היד על הלב, אני לא יודע מה הסיכוי של חירות רחוב להצליח בעולם האמיתי שמחוץ לגבולות הסינימטק. מישהו אמר לי שהסרט הזה יצא באיחור קל של 10 שנים, וזה בהחלט יכול להיות. הסצנה התל-אביבית הצעירה על כל גווניה בהחלט מוצתה עד דק ביצירה הישראלית, וזה שהיוצר שלנו היה בן 12 לפני עשר שנים כשזה עוד היה רלוונטי, זה כבר משהו אחר. אבל כמו שאני תמיד אומר: לא לדעת שאחרים עשו את זה לפניך, לא פותר אותך מלהיות "גם אני". אז מר רוזנטל כבר חולם על "קאן", אבל לדעתי הדרך עדיין ארוכה... אם יצא לכם לתפוס את חירות רחוב יום אחד, בקולנוע או אולי באחד מהערוצים בטלוויזיה, תנו לו צ'אנס, כי הוא באמת שר מהלב, ותנסו לגלות עבורו סבלנות – לו רק בשביל משחק משובח ומרשים שמפגינים השחקנים, וסוף מפתיע ונועז שיוכל לעורר בכם עוד מחשבה. בהצלחה.
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/04/blog-post_21.html

• תתברווזו לכם!
  16 Apr 2008 10:05

  כשהייתי ילד ממש קטן, הביא לי אבא שלי יום אחד את סדרת הספרים של דודו גבע וקובי ניב.אלה היו ספרים מוזרים: הם היו מעוצבים לרוחב, ולא לאורך (מה שלא היה נפוץ אז בארץ בכלל), והם הכילו בתוכם סדרות של ציורי קומיקס מקוריים ומצחיקים מאוד. הגיבור הראשי של הספרים האלה היה יוסף, שהיה פקיד במחלקת המים בעירייה, ועבר כל מיני תלאות במסגרת עשרות הטורים שהוקדשו לו. אמנם הייתי צעיר מידי בשביל להפנים את מלוא הגאונות וההעזה שהיתה בסדרת הספרים (ספר מגוחך, בנו של מגוחך ו - מגוחך בעורף האויב), אבל כנראה שמשהו שקע ונשאר, כי במשך השנים חזרתי אחורה בראשי אל הספרים האלה ותמיד זה העלה בי חיוך. אך מסתבר שדודו גבע, לא הסתפק בסדרת הספרים ההיא (אשר רכזה טורים שחלקם הופיעו בעיתונות קודם) וכתב ואייר עוד ספרים ורצועות קומיקס רבות. מה שרלוונטי להיום הוא הברווז שלו. בשנתיים האחרונות לחיו, הוא הקים ביחד עם עופרה רודנר את הוצאה הברווז. הוצאה שנועדה להציג אומנים מחתרתיים מתחום הכתיבה, הציור וכמובן הקומיקס. במקביל גולל גבע בכל שבוע בעיתון "העיר" תל-אביב, את עלילותיו של הברווז המזדקן בעל הנטיות להרס עצמי. אחרי שפוטר מעיתון העיר בעקבות המורבידיות של המדור (אשר סרב להשתנות), הוא הוציא את הספר "שתיקת הברווז". אבל גבע לא באמת היה מורבידי וציני כמו שיכול להשתמע ממילותיי עד כה. מתחת למעטפת המחוספסת חייב היה להסתתר אדם עם הרבה אהבה לחיים וחוש הומור. ואני אומר – חייב – מפני שרק זה יכול להסביר את החזון שלו ומשאלת נפשו: בירווז העיר תל אביב. גבע כנראה הרגיש שיש שם אנשים בחוץ שלוקחים את עצמם יותר מידי ברצינות. אנשים שנלכדו ברשת המטורפת הזאת שגורמת לבני עשרים פלוס לחשוב שהם מנהלים את העולם ושכל שיחת טלפון שלהם בנושא עבודה היא הרת גורל. הרשת הזאת שגורמת לנו לעבוד 13 שעות ביממה, לשכוח לפעמים מהמשפחה ומהחברים שלנו ובכלל – לשכוח שבסופו של דבר החיים בלי חיוך לא שווים שום דבר. אז גבע רצה לברווז את תל-אביב. לא עוד תצוגה של דולפינים מקושטים ממומנת ע"י חברות מסחריות בשדרות רוטשילד, לא עוד תערוכות קד"מ סלולאריות במסווה של שירות לציבור – אלא משהו קטן ופשוט: הברווז הצהוב עם החיוך העצוב, בכל מיני פינות בעיר. תזכורת קטנה שתתן לנו קצת פרופורציה בחיים וקצת רוח שטות עם שמחה והומור. אז גבע לא זכה בחייו לברווז את תל-אביב, אבל החזון שלו בכל זאת הוגשם והנה אתמול, 15 באפריל 2008, עלה הברווז שלו והתיישב על גגו של בניין העירייה. עכשיו הוא יישאר כאן להשקיף עלינו במשך מספר שבועות, עד שיעבור למקום משכנו הקבוע במוזיאון הקומיקס בחולון. לטקס ההשקה הצנוע שנערך אתמול בכיכר רבין הגיעו כמה מאות אנשים, ביניהם ניתן היה לזהות בקלות קומיקאים ואנשי ציבור ידועים שבאו לחלוק כבוד לברווז ויוצרו. בין השאר נראו שם עידן אלתרמן, שרון קנטור, אורי גוטליב, יאיר גרבוז ועוד. בינתיים אפשר לראות את הברווז הצהוב כמעט מכל מקום ברחוב אבן גבירול, ואני מניח שגם מן המרפסות בבתים הגבוהים שמקיפים את אזור העירייה. ואם אתם כבר רואים את הברווז הזה ומחייכים, אז תזכרו בדודו גבע ובמסרים החברתיים שקומיקס שלו השתדל לשקף עבורנו – הכלואים ברשת. תודה גדולה לדנו שהזמינה אותי לאירוע.
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/04/blog-post_16.html

• דני רובס בצוותא
  4 Apr 2008 10:11

  מיכלי אחראית לאחרונה להרחיב את רפרטואר ההופעות שאני הולך אליהן.הפעם במסגרת סידור ה"Plus one" הנפלא שיש לנו, זכיתי לראות את ההופעה של דני רובס. מכירים את השאלונים האלה: "איך תדע שגדלת באייטיז"? (כאילו שמי שבאמת גדל לא יכול לראות את הטראומה בראי בכל יום), אז דני רובס הוא בדיוק זה: כשאתה מבין שאתה יודע את המילים לכל השירים שלו אתה מרגיש קצת זקן. במיוחד כשאתה גר עם בחור בן 23 שהשם "דני רובס" כמעט לא אומר כלום עבורו. בכניסה, רגע לפני ההופעה, מיכלי שאלה אותי אם הייתי הולך להופעה הזאת אם הייתי צריך לשלם. הודיתי שלמרות שתמיד היתה לי חיבה והערכה לרובס, אני בספק בכך.ובכל זאת, צוותא מלא מפה לפה באנשים מתרגשים. כולם אגב, באופן לא מפתיע, בני גילי ומעלה. מי שזוכר את רובס המתולתל והמזוקן משנות השמונים, יגלה על הבמה בחור קצת אחר: השיער והזקן נעלמו לחלוטין, ומה שנשאר זה בחור לא מאוד גבוה, עם קרחת מבריקה וכרס שהכירה אישית יותר מידי שווארמות. המבט הממזרי בעיניים, לעומת זאת, דווקא נשאר. רובס כאן היום בשביל הופעת בכורה של המופע החדש שלו. לקראת סוף המופע הוא מתבשר שהדיסק החדש שהוציא "משהו חדש מתחיל" זכה בתקליט זהב, ואפילו משמח יותר: הוא קיבל גם תקליט פלטינה על האלבום הוותיק שלו "פנים ושמות". רובס נשמע כמעט אותו הדבר כמו בשנות השמונים. קול צלול ועוצמתי נישא על לחנים סכריניים כמעט נוסחתיים, שקשה לא לזמזם ביחד איתו. רגעים שבהם חסרה לי ריטה על הבמה לצידו הביאו אותי לתובנה שרובס משחק באותו חלל שמילא מיד אחריו בניינטיז רמי קליינשטיין. שירים על יחסים שבינו לבינה, שירים בהם המשורר מנתח את חיו על שולחן המעבדה, בפרהסיה מול הקהל. מצד אחד רובס נחשף בשירים, מצד שני הוא עדיין מגונן על עצמו בעזרת אותו חוש הומור מוסיקאלי וטקסטואלי הגובל כמעט בסנדרסונית מובהקת. בין קטעי ההומור, רובס נוטה לפעמים ליפול לדרמה מוגזמת על גבול המחזמר. היו קטעים שחייכתי לעצמי בציניות. מישהו בקהל אמר "הוא לא מבוגר מידי בשביל הדברים האלה"? אבל רובס לא עושה חשבון. חוש ההומור העצמי שלו מאפשר לו לדלג מעל החשבונות האישיים עם התעשייה הישר אל עבר ההצלחה הנוכחית. אולי זאת הכנות שנובעת מרובס, ואולי זו הילד הפנימי בו, שעדין לא ממש מבין איפה הוא נמצא. אחד הדברים שתמיד אהבתי אצל רובס זה תשומת הלב לטקסטים. המילים שלו מלטפות כמו ריח אדמה, חולפות מעליך כמו ציפורים שחורות ולפעמים אפילו סוחפות ודורסות אותך כמו רכבות. מעניין לראות את רובס על הבמה היום. במיוחד בעולם הפוסטרמדיה, שהעומק של כוכביו הוא כעומק הפלקט. הוא לא יפה, הוא לא כריזמטי באופן מיוחד, אבל למוסיקה שלו יש מוליכות גבוהה לרגשות, ובשלב מסוים אתה פשוט מגלה שאתה מוצף כולך בתחושות, זיכרונות וחוויות מן העבר. יש גם משהו נהדר בלקחת שירים שהופקו במקור בשנות השמונים ולעשות להם את חסד של הפקה מוסיקאלית חדשה במאה ה-21.רובס כמובן לא קופא על השמרים ומפיח חיים גם בלהיטים המוכרים שלו בעזרת עיבודים מעניינים, יצירתיים ולא צפויים. כל זה לא מונע מהקהל להמשיך לשיר איתו את כל המילים של כל השירים במוסיקליות מופלאה ודיוקים של חצאי טונים. ההופעה היא גם הזדמנות לבצע שירים שכתב לאחרים כמו למשל "נוסעת בעקבות האהבה". מוש טוען שרובס ניסה לחנוק עם השיר הזה באייטיז את והקריירה של רדינה כהן, ואם לא את הקריירה שלה – אז לפחות אותה... על הבמה עם רובס שורת נגנים נפלאה. הזמרת המלווה, קצת פחות. לפחות היא בלונדית וממלאת את השמלה שלה כמו שצריך. ההופעה של רובס היא כמו צמר גפן מתוק. גדולה ונפוחה קצת יותר מידי, אבל טעימה, ממכרת ונגמרת מהר מידי מצד שני. והכי חשוב, היא משאירה אותך עם הדביקות המתוקה הזאת על האצבעות ומסביב לפה. הדביקות שגורמת לך לחפש את האיש עם המכונה כדי לקחת עוד אחד. נ.ב.הוידאו שלי מההופעה יצא באיכות איומה, אז קבלו וידאו אחר של הסינגל החדש, שצולם בהופעה אחרת. וקבלו גם כתבה רלוונטית על רובס מ-nrg
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/04/blog-post_04.html

• אחד באפריל
  1 Apr 2008 16:01

  לא תכננתי באמת להתייחס לנושא ה-1 באפריל בבלוג שלי. זה נראה כמו אחד מהחגים האלה שיותר מרגשים ילדים ובני נוער. יש מצב שהיום הזה היה עובר לידי השנה לחלוטין ללא הרגשה, לולא חוש ההומור של המותג הנערץ עלי... ניחשתם נכון, גוגל. יותר נכון, גוגל קלנדר. אני לא יודע כמה ישראלים משתמשים ביומן אונליין של גוגל, אני חייב להודות שאני מכור לחלוטין (פי מליון עדיף על אאוטלוק, בעיקר כי הוא מחכה לי בכל מקום – גם בסלולארי) בכל מקרה, אם אתם אוהבים את גוגל כמוני, וגם אם לא, אתם בטח מכירים את שורת הלינקים העליונה מצד ימין של המסך, שכל פעם שמופיע בה קישור בצבע אדום, הלב שלי אולץ משמחה כי זה אומר שיש משהו חדש. טוב, תצחקו עלי... לא אכפת לי. אז יש דברים גיקיים לחלוטין שגורמים לי הנאה. לי זה עושה טוב, ואני לא מתבייש בזה. אז היום, כשנכנסתי בתום לב לעדכן את היומן, משך את עיניי קישור חדש:הלינק האדום הוביל לכאן: עמוד הסברים אופייני שכולל את כל החידושים האחרונים שאני כבר יודע עליהם. בהסבר של הפיצ'ר החדש, חיכה לי קישור מוכר של "learn more", ואני כמובן לא חיכיתי שנייה נוספת והקלקתי עליו, רק כדי להגיע לכאן:אז מה אני אגיד לכם, הנה מתיחה מגניבה, מחברה מגניבה שחושבת קצת מחוץ לקופסא, ובוודאי מכירה מעולה את הגולשים שלה.בלי לפגוע, בלי להעליב, בלי ציניות – פשוט חוש הומור משובח. עכשיו אתם מבינים למה אני כל-כך אוהב את גוגל...? אני מעלה את זה לכאן מפני שאני מתאר לעצמי שמחר זה יעלם. מקווה שתאהבו את זה כמוני.
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/04/blog-post.html

• 
  1 Apr 2008 15:55

  
  http://www.blogger.com/comment.g?blogID=4080770048993836380&postID=8075940833842072292

• צבועים בירוק
  28 Mar 2008 23:39

  "שעת כדור הארץ" הוא פרויקט שאפתני שמטרתו המוצהרת היא לעזור לכדור שלנו קצת, על ידי כיבוי אורות לשעה אחת מתואמת מראש, במספר ערים גדולות בעולם. כן כן, אם לא שמעתם אז בטוח כבר ניחשתם נכון – גם תל-אביב רוצה להצטרף לסידני, ניו-יורק ועוד המון ערים גדולות וחשובות בעולם - כי ממש סופרים אותנו, אבל בואו נזרום... לכאורה, כיבוי האורות הכללי למשך של שעה אחת, יכול לעזור משמעותית במלחמה בזיהום ובבזבוז המשאבים המתכלים של הפלנטה שלנו. אבל אם מגרדים את "שעת כדור הארץ" ומגיעים קצת מתחת לפני השטח, רואים שבסה"כ מדובר בקרקס תקשורתי מסוג חדש: קרקס שבו הליצנים עושים צחוק מהקהל, ולא להפיך. *** כשהגעתי לכיכר רבין, שם התקיים הכנס המרכזי של האירוע, השעה היתה שבע בערב.כרגיל, התל-אביבים הגיעו באיחור אופנתי של 45 דקות, מה שבטוח הפיל את הלב של לא מעט אנשים בקונטרול רום שצפו בחרדה בכיכר הריקה. הדבר הראשון שצד את עיניי היה בניין העירייה. משהו היה מוזר, ולקח לי רגע כדי להבין שכל האורות בבנין דולקים. גם אורות שלא הודלקו בבניין כמעט 40 שנה. ה-כ-ל.יותר לציין שבניין העירייה בת"א עובר שיפוצים מסיביים כבר די הרבה זמן, מה שאומר שרוב המשרדים המוארים למעשה בכלל נטושים ועברו למיקום זמני אחר – אבל מה לא עושים בשביל אפקט דרמתי בתקשורת. הרי צריך כיבוי אורות מרשים, לא? בינינו, רוב השנה בשעות האלה, בניין עריית ת"א נראה נטוש כמו בניין משרדים בבירות, אבל היום, לרגל החיסכון הגדול, הם דאגו להדליק את כולו. ניחא. הלוואי וזה היה נגמר בזה. בחסות בלתי ניתנת לפספוס של מפעל הפיס, הוקמה לצד בימת ההופעות במה נוספת עליה ישבו מדוושי אופניים, שהפעילו, כביכול (?), בעזרת רגליהם את התאורה על הבמה בזמן ההופעה של "כנסיית השכל". חבל שאי אפשר היה כמעט לראות את המדוושים האלה, מרוב מצלמות התקשורת שחגו סביבן כמו עדת דבורים. מה שהיה מוזר בכל הסיפור הזה היה שהרוכבים ישבו על ארגזי פלסטיק (!!!) ירוקים הפוכים כאלה של סופרים.. יודעים? אלה שמביאים בהם את הקניות הביתה...? כאלה. כנראה התקציב של מפעל הפיס נגמר בדוושות והם לא יכלו להרשות לעצמם מושבים נורמאליים לאנשים שהחליטו להתנדב להזיע במשך כל השעה הירוקה... *** בתוך הקהל הזה, בדוכנים שהוקמו למטרת האירוע, היו מספר גופים ירוקים ותיקים שנצלו את הזדמנות להיראות ולגייס תמיכה. גרין פיס, מגמה ירוקה (של אגודת הסטודנטים), החברה להגנת הטבע, ואפילו קבוצה קטנה שמנסה להציל את חוף פלמחים מפיתוח נדלני פרטי. שוב ראיתי אנשים חותמים על עצומות, שמים שקל בקופת התרומה ומקבלים בשבילו קילו מצפון שקט, שיספיק להם כנראה לפחות עד שנה הבאה. *** תקראו לי ציני, אבל באמת שלא נראה לי שזו הדרך. תבינו אותי נכון: אני בהחלט חושב שצריך להציל את הכדור שלנו, וגם אני מאמין שאולי התעוררנו קצת מאוחר מידי. אבל אם להגיד את האמת, הפיתרון לא יגיע מאיתנו, הצרכנים. הפתרון להתחממות הגלובלית יגיע מממשלות. מחוקים שיעברו ויאסרו את הדברים שפוגעים בסביבה שלנו – וכתוצאה מזה בנו. אבל כל עוד גופים קפיטליסטיים חזקים מחזיקים באינטרס הפוך, הדבר הזה לא יקרה, ומה שנותר הוא קרקסים ריקים מתוכן המשמשים תפאורה תדמיתית לפוליטיקאים ואנשי ציבור. כן מר חולדאי, לא שכחנו שיש בחירות מקומיות השנה... לזכותו של ראש עריית ת"א יאמר שהוא לא דיבר ארוכות, אלא הסתפק בכמה מילים ובכבוד הספירה לאחור, לפני כיבוי אורות בניין הערייה. *** קיום אירוע כמו "שעת כדור הארץ" הוא לעג וקלס למגמות הירוקות המנסות להציל את הפלנטה שלנו מאסון אקולוגי שכבר מתרחש תחת רגלינו ובתוך ריאותינו. כמות המכוניות שנכנסה לת"א בעקבותיו, כמות השוטרים, האמבולנסים, וכמובן החשמל שבוזבז לעייפה – רק מראים כי פסטיבלים תקשורתיים מאין אלה עושים בעיקר נזק סביבתי ולא להפך. חברת חשמל, דרך אגב, הזהירה מפני כיבוי המוני של האורות מחשש לנזקים גדולים אצלה. מסתבר שהיא לא הייתה צריכה לחשוש. אפילו הגעתו המתוקשרת של נשיא המדינה לכבות את האורות במגדלי עזריאלי לא מנעה מבעלי משרדים מסוימים להשאיר אורות דולקים בחלק מהקומות. (עד הכיכר ראו את זה). *** התל-אביבים לא פראיירים. אף אחד לא באמת הגיע לכיכר מתוך מחשבה שהוא הולך לעזור לכדור הארץ. כמו תמיד, שומרים על פאסון ולא ממהרים להיסחף אחרי ההצהרות התקשורתיות.הם באו לראות הופעה. הופעה טובה לפחות, יותר לציין.זה לא הפריע להם לעשן, לשתות בירה, לדבר בסלולאריים וכמובן למלא את הכיכר בטונות של זבל. הכל כמובן כתרומה לסביבה. ברור. ברחוב איבן גבירול, ראיתי פה ושם בתי עסק שכיבו את האורות והדליקו נרות. גם הם כנראה חשבו לתפוס טרמפ על הגימיק ולעשות עוד כמה ג'ובות מכל ה"מצפוניים" האלה שבאו למחות בכיכר. *** בכל זאת, למרות כל הציניות, שאלתי ידידה שפעילה ב"מגמה ירוקה" מה דעתה על כל הסיפור הזה שמתרחש כאן. האמת שהייתי יותר בוטה ושאלתי אותה אם היא מאמינה בכל השקר הזה. "לא", היא אמרה לי, "אבל אני מודעת למצב, והמצב כמו שהוא לא יכול להימשך. אני לא מוכנה להיות עוד אחת מהאנשים האלה ששותים קפה ורק מקטרים. אני מרגישה שצריך לפעול עכשיו. אני מרגישה שאני צריכה לעשות משהו, בשבילי ובשביל הילדים שלי. אז אני פה". ראיתי בעיניים שלה שהיא באמת מאמינה במה שהיא אומרת. עם יד על הלב, אלה היו המילים היחידות שנגעו בי במהלך כל הערב הזה, ואולי רק בשביל זה היה שווה ללכת. *** והנה אנקדוטה מעניינת, שאני נשבע בכל היקר לי שהתרחשה:עמדתי עם המצלמה די קרוב לבמת המדוושים, וניסיתי (ללא הרבה הצלחה) להוציא תמונה ברורה שלהם. בעודי נאבק על הזווית והתאורה, עוצרת לידי גברת הומלסית מוזרה, לבושה סחבות, ובעלת שן קדמית אחת שבלטה מפיה לכיווני. "אתה יודע שאתה מצלם שקר"? היא אמרה לי בתוכחה. "ברור", אמרתי לה, עדין מנסה להמשיך לכוון. "הכל שקרים", היא אמרה והתרחקה ממני במלמולים. אז אפילו ההומלסים מבינים שמדובר בתעמולה זולה... (מי אמר אירוניה ולא קיבל?) מה שמצחיק הוא היהירות של הפוליטיקאים. אותנו הם יכולים לרמות חלק מהזמן, אבל את האקולוגיה שלנו הם לא. הדבר היחיד שאנחנו צריכים לעשות הוא לזכור את זה כשאנחנו בוחרים בהם, בגלל שהם האנשים שבאמת יכולים לשנות את העתיד של העולם הזה – ולמען האמת כדאי שיעשו זאת בהווה. נ.ב. בסרטון המצורף: רגע כיבוי האורות בבניין הערייה, וקטעים קצרים מההופעה של כנסיית השכל.
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/03/blog-post_28.html

• התווקה נשמעת אחרת
  23 Mar 2008 16:34

  אני לא יודע מה המשמעות של "התקווה" עבורכם.אני מדבר על ההמנון הלאומי, זה שאנחנו שרים בהרכנת ראש, במלמול בסוף טקסים.זה שחלק עצום מאיתנו בכלל לא יודעים את כל המילים שלו בעל-פה באמת... במשך הרבה זמן חשבתי על הדיון שהתפתח סביב השאלה האם לא עדיף שנמצא לנו המנון קצת יותר שמח, גאה ומרשים – ונעזוב סוף סוף את השיר המדכא הזה שמבטא תקווה לא רלוונטית למדינה שכבר קמה, חיה ונושמת. להגיד לכם את האמת, הייתי אומר שצריך המנון חדש, אם לא הייתי מפחד שערוץ 2 יהפוך את זה ל"המנון נולד" ושהערות קריאטיביות יסופקו על ידי מיכל אמדורסקי ושות'. בכל אופן, בזכות נילי המהממת והמוסיקלית, נחשפתי לביצוע המיוחד הזה ל"תקווה", ואני חייב לציין שזו היתה בין הפעמים היחידות שהשיר הזה באמת הזיז בי משהו, ולכן אני ממליץ להקשיב עד הסוף. לצערי, אני לא מבין צרפתית (למעט, אולי כמה מילים), אז אין לי מושג מה הזמר פרנקי פרץ אומר בין המשפטים המוכרים בעברית. (אשמח לתרגום, אפילו בכלליות). אגב, הינה הוא ב"my space" אני מקווה שתאהבו את הביצוע הזה כמוני, ואני חושב שהוא מוכיח שכשמכניסים לכל שיר נשמה, הוא זורח מבפנים. HatikvaUploaded by FranckyPerez
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/03/blog-post_23.html

• new3
  22 Mar 2008 20:19

  Uploaded by: myxmyx - Views: 11
  http://www.flickr.com/photos/85368093@N00/2351958159

• myx_new2
  22 Mar 2008 20:19

  Uploaded by: myxmyx - Views: 7
  http://www.flickr.com/photos/85368093@N00/2352785982

• IMG_1780
  22 Mar 2008 20:19

  Uploaded by: myxmyx - Views: 9
  http://www.flickr.com/photos/85368093@N00/2351957727

• IMG_1755
  22 Mar 2008 20:19

  Uploaded by: myxmyx - Views: 7
  http://www.flickr.com/photos/85368093@N00/2351957579

• IMG_1350a
  22 Mar 2008 20:19

  Uploaded by: myxmyx - Views: 4
  http://www.flickr.com/photos/85368093@N00/2351957015

• IMG_1210
  22 Mar 2008 20:18

  Uploaded by: myxmyx - Views: 4
  http://www.flickr.com/photos/85368093@N00/2352784868

• IMG_1213
  22 Mar 2008 20:18

  Uploaded by: myxmyx - Views: 2
  http://www.flickr.com/photos/85368093@N00/2352784774

• IMG_1456g
  22 Mar 2008 20:18

  Uploaded by: myxmyx - Views: 2
  http://www.flickr.com/photos/85368093@N00/2351956261

• חופש הכפייה - מגלגלים עלינו ואנחנו שותקים (כבר לא)
  4 Mar 2008 2:32

  אני יודע שראיתם אותם. כולנו ראינו אותם, את הדברים הקטנים והמעצבנים האלה שמשאירים אותנו כמעט חסרי אונים. הדברים האלה שאנחנו צריכים לשלם עליהם כי אין לנו ברירה, אפילו שמי שגובה אותם אפילו לא מתאמץ להראות לנו שהוא מעריך את האינטליגנציה שלנו בקצת. זאת רשימת הבושה שלנו, המצבים שבהם כולנו מראים לעולם הקפיטליסטי שאנחנו נוצרים טובים ומפנים את הלחי השניה ולפעמים גם את השלישית והרביעית. אם אתם עדיין לא מבינים על מה אני מדבר, אני אזכיר לכם. אני מדבר על סכומי כסף שנעים בין "מגוחך" ל"אסטרונומי" שמחזיקים אותנו שבויים. סכומים שסיבת החיוב עליהם היא כל-כך אבסורדית ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את זה. הנה כמה דוגמאות: תשלום תוספת על נוסע שלישי במונית – מוניות כידוע תוכננו להסיע אנשים ממקום למקום. במונית סטנדרטית יש מקום לנהג + ארבע נוסעים, אך אם תיכנסו למונית יותר משני אנשים תגלו שמגיע לכם על זה קנס. למה? לא ברור. אולי כי למונית יותר כבד, אולי בגלל חישוב החמצן – אין לדעת, אבל זה לא משנה. זה החוק וככה זה.אם תשאלו את הנהג הוא יספר לכם שלנהגי המוניות מאוד קשה היום בגלל מליון ואחת סיבות, אז מחפשים דרכים לעזור להם. אבל מי יעזור להם? משרד התחבורה? איגוד נהגי המוניות? חלילה. עלות ה"עזרה" מגולגלת על הנוסעים. ואתם יודעים מה, הייתי אומר מילא אם התשלום הזה על "נוסע שלישי" היה באמת הולך לנהג המונית, אבל האמת היא שהוא מחושב עם כל סכום הנסיעה והנהגים משלמים גם עליו את המס הגבוה שהם משלמים. ממש עזרה. דמי אבטחה במסעדות ובתי קפה – את השערורייה הזאת אנחנו מכירים הרבה זמן. קוראים לזה "שיטת מצליח". אתה יושב במסעדה ובית קפה, וכשאתה מקבל את החשבון אולי תשים או לא תשים לב שחייבו אותך עבור אבטחה במקום, ולא סתם, חייבו לפי מספר הסועדים בשולחן.אז נכון, זה רק עוד שקלים בודדים ורובנו מעדיפים לא להתעכב על החזרת החשבון למלצרית אבל עצם השערורייה שהמקום מגלגל את הוצאות האבטחה על הלקוחות כיוון שהחוק מחייב אותו להעסיק מאבטח, כל-כך מרגיז! לא מספיק שאנחנו משלמים בשביל האוכל ונוהגים להשאיר גם בין 10-12% שירות, אנחנו צריכים לממן גם את המאבטח. אולי נממן גם באותה הזדמנות את המנקה, ולמה לא, שייקחו לנו גם שקל בכניסה לשירותים – מים זה הוצאה לא? אבל אלה באמת דוגמאות קטנות. מה קורה כשהסיבות נשארות אבסורדיות אבל הסכומים עולים? תשלום עמלת שורה לבנקים – תשמעו, אני קופירייטר והלוואי והיו משלמים לי לפי השורה. הבנקים לעומת זאת לא באמת כותבים כלום (חוץ מכמה אנחנו חייבים להם) ועל כל שורה כזאת לוקחים לנו כסף. דיו הרי עולה כסף... (מה שלא מפריע להם לא להחליף ראשי דיו בכספומטים).זה נראה לנו מאוד הגיוני שעל כל פעולה שאנחנו עושים בבנק לוקחים לנו כסף. כולם עושים את זה וככה התרגלנו. זה לא מפריע לנו לשלם בנוסף דמי טיפול בחשבון וכמובן עוד מליון עמלות נוספות. תשלום שכירות על ממיר / מפענח – אם אתם מנויים על טלוויזיה רב ערוצית, יש סיכוי טוב שאתם משלמים דמי שכירות על הממיר שלכם. זה לא מפריע לכם לשלם גם על הערוצים שאתם רואים (מחירים מופקעים). אתם משלמים שכירות על מכשיר שלא היה לכם שום שימוש בו אלא אם כן אתם רואים טלוויזיה רב ערוצית. למעשה, כדי שתוכלו לשלם לספקיות הערוצים – אנחנו חייבים – את המכשיר הזה כדי לקבל את השירות שלהם.אך במקום לתת לנו בחינם את המכשיר, או חלילה להשאיל לנו אותו (תמורת פיקדון) עד סיום השימוש, הספקיות לא מתביישות לחייב אותנו לשלם עליו שכירות. במקום שהן תתחננה לתת לנו את המכשיר שלהן כדי שנשלם על הערוצים דווקא להן, הן מנצלות אותנו אפילו יותר. אבל אל דאגה, כדי שהתשלום הזה יראה הגיוני, הוא קיים בשני צידי התחרות. אה, אז אם ככה זה בטוח בסדר...למה להיפרד מפרה חולבת, במיוחד שישנם הרבה בתים המחזיקים עדר קטן של ממירים כאלה שדופקים קופה כל חודש...? וכשתתנתקו, הפרה החולבת תילקח מכם ופשוט תעבור לדירה של הפראייר הבא... תשלום על "שימוש בשירותי הדור השלישי" – זאת לדעתי המצאת המאה. שימו לב לברז זוכה האוסקר מבית היוצר של החברות הסלולאריות. זוכרים שביטלו לנו את התשלום לקישוריות?מהחלונות הגבוהים של חברות הסלולר אפשר לראות בקלות איפה קל לדחוף לנו את הצינור.ישראלים אוהבים גדג'טים? אוהבים. ישראלים רוצים מצלמת וידאו בטלפון שלהם? רוצים. ישראלים רוצים לגלוש בסלולר? לא. לא ממש. למעשה נתוני הגלישה די מביכים, אבל זה לא מפריע לחברות הסלולר לחייב אותנו 17.5 ₪ בחודש על שימוש במכשיר דור שלישי. להם זה לא משנה אם אנחנו רוצים לשוחח בוידאו (ירים יד כל מי שעשה שיחת וידאו אחת בסלולר שלו), או אם אנחנו לא רוצים להוריד קטעים נבחרים של ארץ נהדרת. חברות הסלולר החליטו בשבילנו שאם קנינו דרכן מכשיר דור שלישי (או אפילו כרטיס sim דור שלישי) אנחנו נשלם על שירותי הגלישה והמולטי מדיה.שימו לב טוב לחוצפה: חברות הסלולר מתעקשות לחייב אותנו על שירותים שאנחנו לא רוצים להשתמש בהם, רק בגלל שהעזנו לרצות מכשיר מתקדם המכיל פונקציות שלא בהכרח קשורות.וזה בסדר מצידנו, בטח... כי ככה זה בכל החברות נכון? אז זה בטוח בסדר. הרי כולם משלמים את זה, ובכלל המכשיר היום בחינם... ושוב מגלגלים עלינו את ההוצאות ואנחנו שותקים. אבל אם אתם חושבים שחיובי הבושה נגמרים בצרכן, אתם טועים. לא לא חברים, מסתבר שמעסיקים לא מתביישים לחייב בסכומי בושה גם את העובדים שלהם, ולפעמים גם אפילו מחוץ למסגרת החוק. (ככה זה כשעבירות הופכות לנורמה). תשלום מלצרים לבר – אם הייתם פעם מלצרים או ברמנים, יכול להיות שנתקלתם בתופעה הזאת. בסוף הערב, אחוז קבוע מן הטיפים של המלצרים הולכים לבר. זה כמובן מפני שהברמן לא מפרפר בחלק מן המקומות ישירות מול הלקוחות ואז אין לו סיכוי לראות טיפים.זה לא שחלילה המקום שמחזיק את הבר ישלם לברמן משכורת. אחרי הכל, הוא כמעט ולא משלם כלום למלצרים, שוטפי הכלים התאילנדים עובדים תמורת שכר רעב והפיקולו צריך להגיד תודה שבכלל נותנים לו לעבוד, אז למה לשלם לברמן? 25 ₪ לשעה על להוציא קפה? השתגעתם? המלצרים הרי מליונרים בסוף הערב, שהם ישלמו. הם רוצים לעבוד במקום שמגיש קפה? שיפתחו את הכיס. מגיע להם. תשלום עבור הכשרת עובד – אם יצא לכם לעבוד בחברה ש"השקיעה" בכם קורס הכשרה, בטח שמעתם שיש לכם התחייבות לפרק זמן מינימאלי להעסקתכם בחברה או שתחויבו בסכום כספי גבוה שמשמעותו "עלות קורס ההכשרה" שעברתם. יותר מההפחדה הלא חוקית הזאת, (שיש למעסיקים גם את החוצפה לעגן בחוזה לא חוקי) חלק מהמעסיקים מפיצים שמועה כי הסכום ינוקה ישירות מן המשכורת של העובד.עכשיו בואו נשים את הדברים על דיוקם: משרד העבודה קבע מפורשות כי הכשרת עובדים נעשית על חשבון המעסיקים בלבד! גם אם עובד פרש טרם השתלמה ה"השקעה" בו, על המעסיק לספוג את הנזק. אסור באיסור מוחלט לגעת במשכורתו של עובד ולנקות ממנה באופן ישיר אף סכום שאינו מס חוקי במדינת ישראל.במידה וחברה שהעסיקה אתכם דורשת מכם לשלם לה את הסכום המדובר, פשוט אל תשלמו. תנו להם לתבוע אותו מכם. הם לא יעשו זאת כיוון שהם יודעים שהדבר אינו חוקי.אם מעסיק העיז לגעת לכם במשכורת ולנקות ממנה סכום באופן בלתי חוקי, פנו לבית הדין לעבודה או לתביעות קטנות. זה אולי יגזול מזמנכם אבל זה עניין של עיקרון וזה הכסף שלכם. לחברות האלה כמו שאתם יודעים, לא חסר כסף. למה שהם יהינו גם מהכסף שלכם? תשלום עבור בגדי עבודה – בעוד שישנם מקומות המשלמים לעובדים כדי שירכשו בגדים המתאימים לעבודה, ישנם מעסיקים חצופים הדורשים מעובדיהם לרכוש את המדים בהם יעבדו. הדבר המצחיק הוא שמקומות אלה מעסיקים דווקא עובדים ממעמד כלכלי נמוך כמו למשל עובדי רשתות מזון מהיר, עובדי שירות פרונטאלי וכד'... מצד אחד דורשים המעסיקים האלה מן העובדים שלהם להיראות ייצוגיים אך מצד שני הם מחייבים אותם להוצאה כספית עוד לפני שהרוויחו את השקל הראשון בעבודתם. לעובדים המסכנים אין ברירה אלא לרכוש את המדים הייחודיים ולחשוב על זה כ"השקעה במקום העבודה החדש", אך למעשה זוהי שערורייה נוספת של גילגול הוצאות המעסיק באופן ישיר ובוטה על העובד. עכשיו אני אומר: תנו לנו חיוב שערורייתי אחד או שנים, הבושה עליכם, אבל חייבו אותנו בשוטף ובכל תחומי החיים – הבושה עלינו! אז עכשיו אחרי שעברנו על רשימת הבושה החלקית שלנו (ובאמת שויתרתי על הרבה דברים שנשארו בחוץ), בואו נראה איך מה עוד עושים לנו בשביל שנישאר לקוחות טובים. חוזה עם השטן – מכירים את הקטע הזה של התחייבות לחברה סלולארית / טלוויזיה רב ערוצית / ספקית טלפוניה / ספקית אינטרנט (וכו'...). ברור שאתם מכירים. כולנו היינו שם, ניסינו להתנתק או לעזוב או להקפיא את המנוי רק בשביל לשמוע שאנחנו לא יכולים כי אם נעזוב נחויב בקנס כספי. על מה הקנס? על המחיר הנמוך (?!) שאותו קיבלנו במבצע כשהצטרפנו, ועכשיו אנחנו צריכים לספוג את מה ש"סיפסדה" החברה המטיבה עבורנו. הרשו לי לגלות לכם סוד קטן שאתם בטח יודעים: אף חברה לא מפסידה עליכם. לא כשהיא נותנת לכם מחירים שנראים ברצפה או אפילו אם היא "נותנת" לכם מסך טלוויזיה גדול ודק "מתנה". הרווחים של החברות האלה מאיתנו מחושבים עד לאגורה האחרונה ואין סיכוי שאנחנו נהיה אלה שנדפוק את המערכת כשנעזוב. מה שמצחיק בכל הסיפור הזה הוא שחברות האלה מתנהגות כמו מאהבות מטורפות שמנסות בהתחלה לקנות אותנו עם עוד "הטבות" אבל ברגע שהכל נראה אבוד שולפות את האזיקים.פרה חולבת לא משחררים כל-כך מהר לשדה של השכן. כנראה ככה זה כשאוהבים... האמת שיש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל אני מפחד שרבים מן הקוראים לא הגיעו אפילו עד כאן. למה? בעיקר בגלל שאנחנו משתעממים בקלות, כי אנחנו אדישים, כי אנחנו עצלנים, כי אנחנו "מתעייפים מהר". בדיוק על התכונות האלה שלנו סומכות חברות קפיטליסטיות גדולות כשהן נותנות לנו לחתום על חוזים ארוכים ומפותלים בפונט 4 בצבע בלתי קריא בעליל. הן בונות על זה שנסמוך בעיניים עצומות על סוכן המכירות המרשים שלהן שנמצא מולנו ומחייך חיוך קולגייט נוצץ ואמין.הן בונות על זה שהסוכן הזה שעובד בשביל סכומי בסיס מצחיקים, יעשה הכל כדי להרוויח את העמלה הקטנה שלו עלינו (כי מראש מציבים לו יעדים בלתי אפשריים לבונוסים). הן סומכות על זה שהסוכן הזה יעשה כל מה שצריך, ישקר לנו, יבלבל אותנו, יעלים מאיתנו אמיתות או "מלכודות" ויוציא מאיתנו בסופו של דבר את החתימה המיוחלת על החוזה.אותה חתימה בדיוק שהם ישלפו לנו כשנגיד שאנחנו רוצים לעזוב ונגלה שחתמנו על תנאים שלא יידעו אותנו עליהם מראש. חוקית הם מוגנים. תהיו בטוחים. האזיקים שלנו, ההתחייבויות שלנו, סכומי השערורייה והבושה שאנחנו משלמים – כולם מעוגנים בחוק (או לפחות רובם), והחוק, כרגיל, שומר על החזקים. מה הסיכוי של צרכן בודד מול מערכת משפטית משומנת של תאגיד גדול ומנוסה? כמעט אפסי. אתם קולטים: תאגידים וחברות גדולות מחזיקים מערכת משפטית גדולה ומתוחזקת, לה הם משלמים כל חודש, רק כדי להתמודד איתנו – צרכן הקצה הקטן הנאבק על זכותו לשלם לפחות רק עבור הדברים שהוא באמת צריך לשלם עליהם ולחסוך את הכמה גרושים על הדברים שהוא לא צריך. אבל זאת אשמתנו. אשמתנו שאנחנו מפולגים. שאין לנו אף גוף שמגן עלינו מן השערוריות האלה. שאין לנו למי לפנות בשביל להגיד: סליחה, אבל זה מגוחך, אני לא רוצה לשלם עבור נוסע שלישי במונית. אני לא רוצה לשלם על שירותי הדור השלישי שאני לא משתמש בהם... את ה"לא רוצה" הזה, אנחנו אומרים רק לעצמנו, בשקט. לפעמים לעוד כמה חברים. לפעמים אנחנו כותבים על זה פוסט. ביג פאקינג דיל.
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/03/blog-post.html

• כמה מחשבות מהזמן האחרון
  26 Feb 2008 15:15

  נ נורית גלרון בצוותא – מופע עם טוקבקיםבזכות מיכלי, היתה לי הזכות לראות ביום חמישי האחרון את נורית גלרון בהופעת קמבק מיוחדת בצוותא. זה לא שגלרון לא מופיעה אז היא צריכה "קמבק". להפיך, בשנתיים האחרונות היא חורשת את הארץ בהופעות וגם תקליט חדש שלה עומד לצאת בקרוב, אבל החזרה לצוותא אחרי שנים מרגשת מספיק בשביל שזה יהיה אירוע חגיגי ומיוחד. יש משהו ב"צוותא" הזה. איזשהו קסם אנרגטי שהופך את המרתף נמוך התקרה בעל שלושת הטריבונות לבועה אידיאלית המחברת אומן וקהל. נורית גלרון לא באמת צריכה את העזרה מ"צוותא" אבל אין ספק שהחיבור ביניהם הפיק ערב משובח בו עמדה גלרון שעתיים וחצי ברצף על הבמה ושרה הרבה מהיפים בשיריה. גלרון יודעת מה הקהל שלה אוהב והיא יודעת לרצות אותו, אך לצד שירים קלאסיים כמו "סימפטיה", "כולנו זקוקים לחסד" ו"מה יהיה בסופנו" היא מוסיפה גם שירים מן האלבומים האחרונים, ולא דווקא את אלה שהרדיו חרש – אלא את אלה שהיא אוהבת.יש הרבה סיבות שאני אוהב את נורית גלרון כבר הרבה מאוד שנים: הקול המקסים שלה נשמע היום כמעט בדיוק כמו שהוא נשמע לפני 30 שנה. זה ברור שאישה בחיים לא התקרבה לסיגריה. אני גם אוהב את בחירת החומרים שלה ואת ההעזה שלה לשיר שירים שלא בטוח הקהל יאהב או יעכל בקלות. בכלל, אני מעריץ את הזמרים המבצעים ששרים שירי משוררים, במיוחד עם הם עושים את זה טוב כמו גלרון. דרכה מוצאים את עצמם על הבמה טקסטים של נתן זך, לאה גולדברג, עלי מוהר ועוד רבים ונפלאים אחרים.מעבר לכך, גלרון השכילה לעבוד עם טובי המלחינים ולכן הרפרטואר העשיר שלה מעותר בפנינים נוצצות של יוני רכטר, שלמה גרוניך, מתי כספי, סשה ארגוב ועוד תקצר היריעה.גלרון היא ג'אזית ווירטואוזית, בכל תו שיוצא מגרונה ניכרת ההשכלה הקלאסית שלה אך רואים שהיא אינה נכנעת לה ומרשה לעצמה להתפרע, לפעמים אפילו קצת יותר מידי. מוקפת בחבורת נגנים מופלאה בניצוחה המוכשר של ורד פיקלר (שגם עשתה את העיבודים המוסיקאלים, גם מנגנת קלידים בהופעה וגם שרה קולות), נורית כובשת את הקהל שהגיע מראש עם דגלים לבנים ולא משאירה פצועים בשטח. (אגב, מי שהפיק מוסיקאלית את המופע הוא יזהר אשדות).אולי רק בישראל יכול להיווצר מצב שבו ישות כמו גלרון תעמוד על הבמה ותנהל דיון עם הקהל תוך כדי ההופעה על ההופעה עצמה. אולי זה צוותא. הצוותא הזה שגורם לנו להרגיש שנורית בעצם מופיעה בסלון שלנו ומבצעת תוכנית לבקשתנו. הקהל מגיב לנורית כל ההופעה. הוא צועק לה לשיר שירים מסוימים, אומר אם רועש לו מידי או מדכא לו מידי ואפילו מזכיר לה את המילים כשצריך. זה לא שהיא באה לא מוכנה, היא פשוט הסכימה לשיר כמה שירים שלא היו בליין-אפ המקורי של ההופעה, כמו למשל "בלדה לאישה" (כבוד לנגנים על הליווי המאולתר לעילה!).בסופו של הערב, כשגלרון נפרדת סוף סוף מהקהל ומאפשרת לו לצאת לסיגריה של אחרי, היא משאירה אותו עם אורגזמה מוסיקאלית ארוכה ומהדהדת ורצון לחזור לעוד. הגברת הראשונה של הסקס (פינת הפרגון 1)אני חייב להודות שכתבות בענייני נשים ומיניות נשית אף פעם לא עשו לי את זה. לרוב יש בכתבות האלה משהו בכייני, מקטר ונואש. בינינו, זה גם לא ממש רלוונטי לגבי בכל מקרה... אבל כל זה משתנה כשזה מגיע לחברתי שלומית לאסקי.אנחנו מכירים הרבה שנים שלומית ואני, ובמשך הזמן הזה צפיתי בה הופכת את נושא המיניות והנשיות למקצוע של ממש.כששלומית מדברת או כותבת על סקס, זה לא נשמע כמו שום דבר ששמעתי עד היום בנושא.היא רחוקה מלהתנצל, לקטר או להתבכיין. היא מספקת ידע מקצועי מעמיק המבוסס על מחקרים רציניים, הרבה כיתות רגליים ותמיד – רלוונטי ומרתק. היא גם תמיד מתבלת את הדברים בהומור ושנינות, מה שהופך שיחה איתה לדבר ממכר.המזל של שלומית הוא שמעבר לכישורי הכתיבה שלה יש לה גם קול נפלא ועכשיו יש לה פינה שבועית לענייני סקס בתוכנית הרדיו של עמנואל רוזן ומירה עוו'אד. זה קורה כל יום שישי בבוקר בשעה 11:30 בערך.אני יודע שרובכם כמוני ולא ממש מקשיבים לרדיו, אבל נראה לי שכדאי לכם במקרה הזה לעשות חריגה.כדי לתת לכם להבין יותר טוב למה אני מתכוון, אתם מוזמנים להאזין כאן לשתי הפינות הראשונות שכבר שודרו.אגב, אם אתם רוצים גם לקרוא את הכתבות של שלומית, אתם מוזמנים לחפש אותן ב"לאישה". ואני אומר – הגיע הזמן שמישהי תעלה את הרמה של העיתון הזה. איימן! קול הקהילהבלי אביאל כנראה שלא היה לי אפילו קשר דקיק לחיי קהילת הגייז בארץ, ולא במקרה.זה לא סתם שזוגות גייז רציניים ומונוגמים מתרחקים מה"קהילה", הם כנראה יודעים מה טוב להם ומה בריא למערכת היחסים שלהם. מה שכן, בתור בן מגדר השלם עם מיניותו, ישנם עדיין דברים שנראה כי חשוב שאדע ואשאר מעודכן לגביהם. בשביל זה טוב שיש לי את אביאל, ולזכותו יאמר שהוא שולח לי באמת רק דברים חשובים ומעניינים בנושא. (אגב, הוא שולח לי גם הרבה דברים שבכלל לא קשורים, רק שבנושא הזה הוא מיוחד מבחינתי).אתמול, בזכות אביאל גיליתי את הסיבה האמיתית לרעידות האדמה הפוקדות אותנו לאחרונה. כן כן חברים, מסתבר שרעידות האדמה לא נגרמות בגלל תזוזה של לוחות טקטוניים וגם לא בגלל התפרצויות געשיות. תשכחו מה שלימדו אתכם בגיאוגרפיה ותקשיבו לחבר הכנסת בניזרי מש"ס. הוא יספר לכם שרעידות האדמה נגרמות כתוצאה ממשכב זכר.החשכה החרדית ויחסה לקהילה ההומו-לסבית אינם דבר חדש, אך יש הבדל כשמדובר בחבר כנסת העומד על הבמה ונואם את הדברים בשיא הרצינות מול כל האומה.מה שמטריד אותי הוא לא רק החשכה האישית והמגזרית של הח"כ היקר, מה שמטריד אותי הרבה יותר הוא שאנשים כמו בניזרי ובני מפלגתו מגיעים למשרד החינוך ויכולים להשפיע על עיצוב דעתם והשכלתם של מוחות צעירים ונוחים להשפעה.אל תבינו אותי לא נכון. אני לא חושב שצריך להשתיק את בניזרי. זו מדינה דמוקרטית והוא זכאי להביע בה את דעתו. אני עצוב בשבילו על כך שבמקום להשתמש בעמדתו ל"קרוב לבבות" הוא משתמש בה להסתה והתססה. אני מצטער על זה כי אני יודע שכאשר ח"כ ומוביל דעת קהל בציבורו נושא דברים כאלה על דוכן הכנסת הוא נותן לגיטימציה (עקיפה או ישירה) למעשים קיצוניים נגד הומוסקסואליים. מעשים כגון דקירות במצעד הגאווה ומקרי אלימות אחרים.אבל כמו שאמרתי, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, ולמנוע מהח"כ בניזרי ושכמותו להביע את דעתם תהיה אלימות כשלעצמה - ואנחנו, בניגוד לכבוד הרב, דווקא מעדיפים להיאחז במשפטים אחרים מן המקורות, כמו "ואהבת לרעך כמוך" ו"לא תעשה לחברך את השנוא עליך".אז מה כן אפשר לעשות?להסביר. לדבר ולדבר, לשלוח עוד ועוד לחמים על פני המים (אני מפציץ היום עם המקורות) ולקרב כמה שיותר לבבות לעובדות הנאורות כדי למנוע אלימות, שנאה ואפליה.זו מלחמה קדושה ביותר המלחמה שלנו: מלחמת הסברה למען אהבת אחים וקרוב לבבות אמיתי. אני התגייסתי. ואתם?אודי חם (פינת הפרגון 2)לא יודע כמה אתם מעודכנים, אבל אודי, בן זוגי, התחיל לעבוד כסוכן מכירות של קווי הטלפון של הוט.אני לא הולך לתת לכם פה את פיץ' המכירות שלו וגם לא אנסה לשכנע אתכם לעבור. רק אספר לכם עובדה שכדאי שתדעו ואת השאר אשאיר לשיקולכם.כדי לאפשר להוט להיכנס לשוק הטלפוניה כמו שצריך, התיל משרד התקשורת הגבלה על בזק ואינו מאפשר לה להוריד את מחיריה כרגע כדי להשוות את התנאים למבצע של הוט.נכון לעכשיו, להוט יש תנאים מועדפים המשתלמים יותר ללקוח ואלה כמובן מוצעים לתקופה מוגבלת, עד שתסתיים תקופת החדירה.מי שמבין קצת את השוק יודע שבסופו של דבר זה לא משנה אם יש לך בזק או הוט, (אפילו המספר נשאר אותו מספר) וכל מה שמשנה זה כמה אתה משלם בסוף החודש.אם אתם רוצים להצטרף לאלה שנהנים ממבצעי תקופת החדירה של הוט לשוק, אתם מוזמנים להרים לי טלפון או לשלוח מייל ואני אקשר אתכם לאודי לכל הפרטים.כמובן שאודי מקבל עמלה על כל מי שהוא מצרף, וזו כמובן הסיבה לאזכור הזה בפוסט, אבל הרי אם אתם כבר חושבים לעבור ספק טלפוניה – מה אכפת לכם לפרגן גם לחבר על הדרך...?אגב, גילוי נאות, לא הייתי מציע לכם אם לא היינו מצטרפים בעצמנו. יש סיכוי שאפילו נחזור לראות טלוויזיה בזכות המבצע הזה...
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/02/blog-post_23.html

• כל מה שגוגל יודע עליכם, ואתם לא העזתם לשאול.
  6 Feb 2008 14:47

  מי שלא חיפש את השם שלו לפחות פעם אחת בגוגל שירים יד. עלק, תורידו תורידו. אם אתם חברים שלי רוב הסיכויים שכמוני הרצתם לפחות חיפוש אחד. אבל השאלה היא לא "אם חיפשתם", השאלה היא "איך חיפשתם". כן כן חברים, גוגל יכול לספר עליכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים, אם יודעים להפעיל אותו כמו שצריך. היום, בעקבות בדיקה ידידותית שערכתי על בחור חביב בשביל ידידה שהתחילה לצאת איתו, החלטתי לשתף אתכם בכמה "טכניקות חדירה", שאולי יפקחו את עינכם ומקלדותיכם. אל תבינו אותי לא נכון, הפוסט הזה פה בשביל שתדעו בדיוק איפה אתם חיים, ומה ההשלכות של כל מילה שאתם כותבים ברשת. נלך מהקל ביותר אל הכבד, וכדי לעשות לכם את זה נוח, אני אדגים על השם שלי, וכיוון שאני יותר עכבר רשת מסלב, בטח לא תופתעו לגלות שיש לא מעט דוגמאות... חיפוש בסיסי כולנו מכירים את גוגל, וכל ילד יודע להקליד את השם שהוא רוצה לבדוק במנוע החיפוש. (שם מלא כמובן - יתרון). אבל אם קוראים לך "מייקל" כמוני, קרוב לודאי שאם אני אכתוב מייקל אמיר בגוגל אני אקבל המון תוצאות לא רלוונטיות כי יש שם בחוץ עוד איזה כמה מייקלים (לואיס, ג'קסון, ג'ורדן) וגם אמיר הוא שם פרטי די נפוץ.אז איך מצמצמים את התוצאות להיות יותר רלוונטיות? שמים את הביטוי שמחפשים במירכאות. כלומר שהחיפוש "מייקל אמיר" ייתן תוצאות יותר מדויקות ויש יותר סיכוי שזה אני כשתלחצו על הלינק. השלב השני, הוא כמובן לחפש את השם באנגלית ושוב חוק המירכאות תקף: "micheal amir" ושימו לב שאני למשל, לא כותב את השם שלי כמו רוב המייקלים בעולם (Ea במקום Ae), ולכן האיות הוא חשוב, כי אם נכנע לתיקון האיות של גוגל נקבל תוצאות אחרות... שימו לב שאפילו מחיפוש פשוט של השם, אפשר להגיע להרבה אינפורמציה עליכם, שהיא לא בהכרח עמוד הפרופיל שלכם ברשת חברתית או הבלוג האישי שלכם.מי שינבור מעבר לתוצאות הראשונות יגלה גם תגובות שלכם בפורומים, רשימות תפוצה שנרשמתם אליהן ואפילו טוקבקים שהזדהיתם בהם בשמכם המלא. אגב, אם מעניין אתכם לדעת ספציפית מה האנשים שאתם מחפשים אמרו בפורומים, פשוט הכניסו למנוע החיפוש את המילה פורום או פורומים לצד השם במירכאות ותקבלו תוצאות מדויקות. אם אתם חושבים שאתם נורא חכמים ולא הזדהיתם בפורומים ובטוקבקים בכלל, הישארו עימנו ותגלו בהמשך שזה לא בהכרח ככה. חיפוש תמונהבעידן שבו רובנו חברים ברשתות חברתיות ו/או משתפים תמונות ברשת באתרים כמו flickr, פיקאסה או אתרים אחרים, יש סיכוי גדול שיהיה קל למצוא תמונה שלכם כבר מ"google images".זאת אומרת שאם תכתבו את השם שלכם ותחפשו לפי תמונה, יש מצב שתראו את עצמכם בתוצאות הראשונות.במקרה שלי, מופיעה בתוצאה הראשונה התמונה מקפה דה-מרקר.קבלו טיפ. אם אתם רוצים שימצאו את התמונות שלכם יותר בעזרת גוגל, קראו לשם הקובץ בשם שלכם עוד על המחשב. ברוב האתרים ניתן להכניס שם (או הערה) לתמונה כשמעלים אותה וגם שם שימו את שימכם. כמובן שהטיפ הזה נכון גם אם אתם רוצים להימנע מזה שימצאו אתכם. אגב, מנוע חיפוש התמונות של גוגל (וגם של מנועי החיפוש האחרים) הוא רחוק מלהיות מושלם. אם יש לכם קצת תושייה, חפשו את השם שאתם רוצים ישירות במנועי החיפוש הפנימיים של מאגרי התמונות עצמם. חיפוש בתוך פליקר יפתיע יכול להפתיע אתכם... ואל תשכחו לחפש גם באנגלית וגם בעברית. חיפוש מתקדם היה מנוע?קודם כל, תרשו לי לספר לכם שיש עוד מנועי חיפוש בעולם חוץ מגוגל. אני יודע, כרגע נדמה לכם שאין צורך בשום דבר אחר כי גוגל עושה מצוין את העבודה אבל מי שמבין קצת באיך פועלים מנועי חיפוש, יודע שלכל אחד מהם יש אלגוריתם שונה (או בעברית, שיטה שונה) לסרוק את האתרים השונים ולדרג את תוצאות החיפוש.אולי יפליא אתכם לגלות שחיפוש ביאהו או במנוע חיפוש אחר יניב תוצאות חדשות ולא מוכרות שלא הופיעו בגוגל. דואר נעזוכרים שדיברנו קודם על כך שמנועי החיפוש מוצאים קישורים בתוך הודעות פורום וטוקבקים? וזוכרים שאמרתי לכם שגם אם בחרתם לא להזדהות בשימכם, אולי אפשר למצוא אתכם...? אז ככה: ברוב המקומות המבקשים היום תגובות (בעיקר בעקבות חוק הטוקבקים) חובה להכניס מייל תקף. ליד שדה המילוי לרוב מופיעה כוכבית הטוענת שהמייל שלכם לא יפורסם בתגובה, מה שבאמת נכון.אממה – למרות שהגולשים האחרים לא יכולים לראות את המייל שלכם בטוקבק עצמו, הנתון הטקסטואלי מאוכסן באתר וכך יכול מנוע חיפוש למצוא אותו מאוחר יותר ולתת אותו כחלק מתוצאות החיפוש. הייתי נותן לכם דוגמא ממני, אבל אני נמנע מלתת את המייל שלי בטוקבקים כבר שנים. בגוגל לא נותנים היום לחפש לפי כתובת דוא"ל, אך אפשר לעקוף את זה כי חיפוש לפי דוא"ל לא חייב להיות הכתובת המלאה. מספיק שהקידומת מיוחדת מספיק, אפשר לחפש רק לפיה... ואגב, לרובינו יש שני מיילים לפחות. (למשל ותיקי ה-msn מסנג'ר שנתקעו עם כתובת ההוטמייל הישנה שלהם ובינתיים עברו ל-Gmail). אם פרסתם באתרי רשת חברתית את המייל שלכם, לצד האפשרות ליצור איתכם קשר בתוכנת מסרים מידיים, אתם מספקים מקור מידע נוסף לאנשים המחפשים פרטים עליכם כיוון שהם יוכלו להריץ חיפוש על המייל הישן יותר, שגם הגיוני שהשתמשתם בו בתקופה שהייתם יותר תמימים ופחות דיסקרטיים. ואגב 2, מקרה מצחיק שקרה באמת. מישהי שאני מכיר פתחה משתמש בפורטל מסוים וציינה בו את שמה המלא. יום אחד, הגיבה בתום לב באחד מן הפורומים באתר, וכיוון שנושא ההודעה היה אישי ורגיש בחרה לא להשתמש בשמה האמיתי כשחתמה עליה, אלא השתמשה בשם בדוי.בעקבות פרוייקט מקצועי, חיפשנו ביחד את שמה יום אחד בגוגל ולהפתעתה ומבוכתה הרבה, הופיע קישור להודעה האישית שלה בין התוצאות הראשונות. ביחד עם השם הבדוי שהופיע בהודעה, ההודעה קושרה למשתמש האישי שלה בפורטל... מסקנה: אם אתם רוצים להשאיר הודעות אנונימיות באתרים שיש לכם בהם משתמש חושפני, דאגו להתנתק מן האתר ולוודא כי ההודעות אינן נרשמות על שמכם. אם אתם רוצים לעשות זאת ואינכם מוצאים את כתפתור הניתוק / יציאה מן האתר, צאו מהאתר, היכנסו לאפשרויות הרשת בדפדפן ומחקו ממנו את הקוקיז. (הסבר אישי מפורט למי שיבקש). ניקים ונקניקים כינויים אישיים נמצאים איתנו משחר ימי הרשת, ואלה מאיתנו שהמונוגמיה זורמת בדמם שומרים נאמנות לכינוי אישי ומיוחד ומשתדלים לדבוק בו בכל האתרים בו הם משאירים עקבות אלקטרוניים.למשל אני, מכנה את עצמי myx או myxmyx וכפי שאתם רואים, עמוד התוצאות במקרה הזה לא ממש מסייע. אבל אם אכניס את הכינוי בצירוף השם או השם הפרטי... סיפור אחר. אז הניק שלכם יכול בהחלט לשמש מקור מידע עליכם, וככל שהוא יהיה יותר מיוחד ומקורי, ככה התוצאות יהיו יותר מדויקות. השלמת חיפוש באתרי אינדקס אחרים נכון גוגל הוא מנוע חיפוש עוצמתי, אך גם גוגל רחוק מלהיות מושלם מפני שלפעמים הוא מסנן עבורנו תוצאות שאנחנו לא רוצים שהוא יסנן. למשל, איך זה שגוגל עדיין לא מוצא עמודי פייסבוק? אם כל העולם בפייסבוק, איך זה שעמוד הפייסבוק שלי אינו מופיע בתוצאות החיפוש?זה לא בהכרח נובע בקשיים טכנולוגיים, לפעמים מעורבים כאן גם שיקולים מסחריים אך מה שחשוב הוא שהתוצאה החשובה ביותר מבחינתי אינה מופיעה במנוע החיפוש מספר אחת. אולי זה ישתנה בעתיד, אך בינתיים כשאנחנו מחפשים מישהו אנחנו חייבים לזכור שגוגל ומנועי החיפוש האחרים עושים עבורנו את הסינון הזה אם נרצה ואם לא, ולכן אם אנחנו באמת נחושים למצוא מישהו, כדאי שנעשה השלמות. אז בפייסבוק אפשר לחפש לפי שם, וכידוע לכם בעיקר לפי מייל, מה שמזכיר לי שכבר אמרתי לכם כאן שאם למישהו יש את המייל שלכם הוא יוכל למצוא עליכם את כל המידע אם אתם רשומים בעזרת המייל הזה לפייסבוק. אבל חוץ מפייסבוק יש עוד הרבה רשתות חברתיות פופלריות אחרות וישנם גם אתרי נישה. אז אם למשל אתם יודעים שהאדם שאתם מחפשים הוא אומן והוא כותב, יהיה הגיוני לחפש עמוד שלו באתרים כמו "במה חדשה" (שהוא אתר יוצרים המעודד משתמשים להשתמש בשמם האמיתי...). ומה לגבי העדפות התוכן של האדם שאתם מחפשים, רוצים לדעת איפה הוא גולש? אם הוא בעל אוקיאנטציה אינטרנטית, יש סיכוי שתמצאו את הקישורים המועדפים עליו באתרים כמו דלישס. והאמת שאם יש לכם תושייה ונחישות, אז אין סוף לדרכי החיפוש הפולשניות והחודרניות. מקווה שגיליתי לכם כמה דברים חדשים ושתדעו איך להשאיר (או שלא) את עקבותיכם באתרים השונים, ובפעם הבאה לפני שאתם יוצאים לפגישה עיוורת, תזכרו שאתם יכולים להגיע אליה הרבה יותר מוכנים נפשית ממה שאתם חושבים... יאללה, לכו לחפש.
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/02/blog-post.html

• ריטה 2
  30 Jan 2008 15:44

  אני לא נוהג לכתוב פוסטים רודפים, והאמת שכבר הרגשתי שמיציתי את נושא ריטה להפעם, רק שהתגובות החמות והמעניינות שקיבלתי מכם על הפוסט הקודם שכנעו אותי אחרת. חוץ מזה, נראה שריטה כבר מורגלת לספיישלים כפולים, אז למה לא גם כאן...כצפוי, ה"ראיון" עם ריטה לא דיבר על הכל. האמת היא שהיא יותר הראתה הכל מאשר דיברה על זה.מעבר לכך שהיא באמת סירבה לדבר על הנושאים שכולנו באמת רצינו לשמוע עליהם (הסיבות לפרידה והסכסוך עם הליקון), היא סיפקה מופע התערטלות מנומנם עם פסקול שנשמע כאילו הוא מנגן שיר אחד מתחילתו ועד סופו.אני מודה שלמרות אהבתי הגדולה לריטה, אני לא מאמין לה כבר הרבה זמן כשהיא על הבמה או מול המצלמה. חלק מזה נובע מן העובדה שהיא בוגרת בית הספר למשחק "בית צבי" (וניסיוני האישי יודע איזה כלים היא קיבלה שם), וחלק מזה נובע מכך שביקור במספר מהופעותיה גילה לי שכל הטקסטים שהיא אומרת ב"ספונטניות", בעצם כתובים מראש ומתוזמנים עם הלהקה. אבל גם אם האמנתי לריטה על הדמעות שלה אתמול וגם אם לא, בעלי העין הרגישה, המקצועית והמיומנת יכלו אתמול לקרוא בין השורות ולראות שבשורה התחתונה ריטה פגועה. היא מרוסקת. ולראות את זה ככה, זה כואב.אבל בדיוק כשחשבתי כבר שכל הספיישל הזה היה בזבוז זמן והתכוונתי להמשיך הלאה בחיי, קיבלתי את התגובה של דאנו, שמטעמים טכניים אינה מפורסמת בתחתית הבלוג ועכשיו מובאת לפניכם: "אני כבר לא יודעת למה להאמין יותר.עצוב להיות סלבס במדינת ישראל, זה בטוח...ריטה מצטיירת לי כאנושית, אבל מה לעשות, הפרידה שלה לא יכולה להיות אנושית בגלל מי שהיא, ואני חושבת שהיא מייצגת קול גדול של נשים שחוו פרידה, אז לא נורא אם היה להן את ריטה להזדהות עימה.ובכל זאת...מקווה שתחזור לגדולתה, למרות שגם אני לא מאלו שקנו אף פעם תקליט שלה". אני מסכים עם דאנו. מרוב שהייתי עסוק בפן המקצועי של הקרקס הטלוויזיוני הזה, והשלכות היח"צניות שלו, שכחתי את ריטה הבן אדם. קורה. טועים – ומזל שיש לנו חברים שיזכירו לנו את זה.מתחת לכל הטקסטים, האינטרסים הכלכליים והראזל-דאזל של מכונת השיווק של ריטה, ישנו בן אדם. אדם שלפני חצי שנה חייב התהפכו. היא אבדה את בן זוגה מזה כ-25 שנה ואיתו היא אבדה גם את חוט השני לקריירה המוסיקאלית שלה, היא גם אבדה את האמון בחברת התקליטים לה היתה נאמנה מאז תחילת הקריירה שלה ועכשיו יותר מתמיד היא נתונה בעין הציבור הרעב לדמה.אני לא מאשים אותה שהיא לא באמת חשפה שום דבר אתמול בערב. אני חושב שהיא זכאית למידה של פרטיות להתאבל על האבדן האישי, ושבנותיה משי ונעם לא צריכות לסבול את הפיאסטה התקשורתית בנושא, שלא תנוח עד שיתייבש כל הדם.יותר מזה, לריטה למעשה לא היתה ברירה. היא עצמה נקלעה לכל הסיפור הזה בגלל עניין דפוק של טיימינג. אם הדיסק החדש שלה "רמזים" לא היה יוצא עכשיו לחנויות, היא לעולם לא היתה מקיימת את הספיישל החושפני הזה. תחשבו על זה רגע בהיגיון, כמה זמן עובדים על תקליט? שנה לפחות... ואם את ריטה אז יותר. והפרידה מרמי וכל הסיפור עם הליקון שהתפוצץ... היה רק לפני חצי שנה. אז בעצם כשריטה עלתה על האוטובוס ל"רמזים", לא היה לה מושג באילו תחנות היא תעצור בדרך, וכמה דם היא תצטרך לירוק עד שהוא יצא לחנויות...אגב, אם אתם מחפשים הוכחה לכך שריטה עדיין לא התגברה על המשבר שלה, לפחות בתחום הזוגיות, אתם יכולים להיזכר בסיפור המוזר עליה ועל רמי בבריכת גורדון. האישה נפרדה מבעלה והיא עדיין מספרת סיפור אישי על הזוגיות שלהם... אמיתי או לא אמיתי, ריטה עדיין מרגישה צורך להיאחז ברמי כשהיא מול הקהל.האחיזה שלה בו היא הרבה מעבר למסרים הקורקטיים והמפרגנים ששגרה לו במילותיה בראיון.ריטה עדיין, לפני הכל, אישה פגועה. אישה שתמיד היתה רעבה לאהבה אין סופית ואיבדה את בן זוגה ואב ילדותיה.אני מסכים עם כל מילה של סמדר שילוני מ-ynet (שאותה קראתי בזכות נילי, תודה). זאת אכן אשמתנו שהתאכזבנו ממה שראינו אתמול בערב. זאת אשמתנו שעלינו לרכבת הפרומואים הדורסנית והורידו אותנו 5 תחנות לפני היעד.אתם יודעים כמה תגובות היו לכתבה של שילוני כשצפיתי בה? 584! אתם יודעים שלפוסט שלי על ריטה קיבלתי מכם הכי הרבה תגובות מכל הפוסטים שפרסמתי עד היום? התגובות הגיעו בפייסבוק, באי-מייל, ב-sms ובטלפון... אז ריטה, מסתבר, עדיין מעניינת אותנו. אני חושב שחוץ מאלה שאף פעם לא התחברו אליה בכלל, בכל אחד מאיתנו קיים מקום קטן (או גדול) בלב – שממש רוצה לראות את ריטה קמה מעפר. נראה שבכולנו יש את הרצון הזה לראות מריטה משהו חדש, משהו שירגש אותנו כמו שהיא ריגשה אותנו פעם... נראה לי שאנחנו אפילו מוכנים לסלוח לה על האלבום "רמזים", מפני שאנחנו יודעים שהיא עבדה עליו עוד לפני הבום הגדול, והשורשים שלו נמצאים בתקופה הקודמת בחייה.אני מקווה שריטה לא תיבהל מנתוני המכירות של "רמזים" ואני מקווה שהיא תזכור שהדף החדש שלה נפתח בעצם ברגעים אלה ממש. בואו ניתן לריטה את ההזדמנות להכיל את המשברים שלה בפרטיות ובכבוד, ונקווה שנראה ממנה דברים חדשים ומרגשים כשהיא באמת תהיה מוכנה.
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/01/2.html

• שירת הברבור
  29 Jan 2008 4:14

  גילוי נאות הוא להגיד לכם שיש לי חולשה לריטה. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה מפציעה על המסך בז'קט הצהוב חושפני ואמרתי להורים שלי (הייתי ממש ילד), שהיא תהיה ענקית. הם צחקו עלי. זה היה בשלב שעוד לא התייחסו בו לכישורי איתור הטרנדים שלי... ריטה עוברת תקופה לא קלה. בעצם זה אנדרסטייטמנט. ריטה עוברת תקופה, בריטני ספירס, קטסטרופאלית. ממרום מושבה במגדל השן הכחול לבן, היא התגלגלה לירכתיים של מופעים עבור חברת סלולאר, וזה הסיפור רק על קצה המזרק. עכשיו, כשהזוגיות התקשורתית המושלמת שלה מנופצת על ריצפת נתוני המכירה של אלבומיה האחרונים והופעותיה הכושלות, היא נזכרת לדבר איתנו על הכל. ימי התום אני לא יודע כמה אתם מכירים את ריטה באמת, וכמה עקבתם אחרי הקרירה שלה. אני זוכר שהייתי בן 10 וריטה לוהקה לתפקיד הראשי ב"גברתי הנאווה". אני זוכר כתבה של ראיונות איתה מאחורי הקלעים ושכבר אז שמתי לב שמדובר בבחורה קצת ילדותית, לא ממש מבריקה ובעיקר מבולבלת מכל תשומת הלב שהיא מקבלת פתאום. 20 שנה מאוחר יותר, מוקפת בארמדה של יועצי תקשורת, דוברים ויח"צנים, הדיווה קליינשטיין היא דמות אחרת לחלוטין. היא שמורה, נשית, מאופקת יותר, מדקלמת טקסטים חמים ומחבקים שנכתבו בשבילה בקפידה ראיון אחרי ראיון – וכל פעם נשמעת יותר אמינה מתמיד. עוד שניה – ריטה לכנסת. בתוך בועת הברנז'ה התל-אביבית מתרוצצות על הזוג קליינשטיין שמועות כבר כמה שנים. יש שטוענים שריטה בגדה ברמי עם דמות מוכרת היטב בתעשיה, יש הטוענים שרמי הוא זה שבגד בריטה – עם גברים. האגדות האורבניות הולכות והופכות יותר ציוריות בפרטיהן ככל שמתקרבים במעגלים החברתיים אל רמי וריטה, אך למעשה אף אחד לא יודע עובדות. מחול מטורף אז למה אנחנו שומעים על זה רק עכשיו? אם אתם כבר לא תמימים, אתם יודעים שישנן עובדות הקשורות לחייהם הפרטיים של סלברטאים מסוימים והשתיקה התקשורתית יפה להם.זה לא שהתקשורת באמת משקרת, היא פשוט לא אומרת את כל האמת – או כמו שאומרים "מתעלמת ממנה באלגנטיות". הזוגיות הקליינשטיינית היא בדיוק אחד מהדברים האלה. למה התקשורת מתנהגת ככה? מהמון סיבות, החל מהפחד מתביעות דיבה ועד הסכמי הסתרים של יד רוחצת יד בתוך התעשיה. אני מאמין שהחסינות התקשורתית של רמי וריטה נבעה מהיותם תחת החסות של הליקון ומהיותם מעצמה כלכלית בידורית בפני עצמם. ביחד הם החזיקו בעמדת השליטים של שוק הבידור הישראלי, עד שהגיעה הכובש האכזר"טדי הפקות", הרייטינג יקום דמו, ושינה את פני מפת הסלבס בישראל לנצח. הבעיה היא שכמו שהתקשורת יודעת להעניק חסינות, היא יכולה להתהפך עליך כמו פאנל שופטים בנולד לרקוד, ולהשליך את גופתך המחוררת לאוכלי הנבלות שבקרקעית מרתפי הטוקבקים. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו. ריטה שעד היום התעקשה לדבר בתקשורת רק על דברים שמחים, ולמרוח לנו את זוגיות המושלמת שלה בין הנוטלה והלחם הלבן – אותה ריטה פתאום נקראת להזיל דמעה אל מול האומה וקונן על מר גורלה. כמו ציפור בשבי אומרים שהנפילה של ריטה מגדולתה היא לא רק אשמתה. אומרים שהיא בודדה בפסגה והוקפה אנשים שענו רק כן על כל גחמותיה. אומרים שחברת התקליטים פינקה אותה וההפקה של הופעותיה מנעה ממנה את הידיעה כי לא נמכרים מספיק כרטיסים למופעים. מבחינת ריטה – היא עשתה את הדבר הנכון וכל מה שהיא היתה צריכה זה לשמר אותו. כלואה באשליה בה הקיפו אותה, ריטה קפאה על שמריה ומחזרה את עצמה לדעת. אף חיידק ידידותי לא לחש לה באוזן "מותק, את משעממת כבר" או "אולי תביאי משהו חדש". להפיך, כולם המשיכו רק להגיד לה כמה היא נפלאה ומהממת ומרגשת. אז איזה סיכוי היה לה להשתנות? אש על הפנים מותג כמו ריטה אולי לא בונים ביום אחד, אך נראה שעולמה קרס עליה אפילו מהר מכך. מרגע שנחשפה בתקשורת תביעת הענק של הקליינשטיינים מול חברת הליקון הכל התחיל להתפורר ומהר. היחסים בין בני הזוג התערערו והפרידה (השנייה, למרות שלא סיפרו לכם על הראשונה) מיהרה להגיע. הליקון פרסמו את נתוני המכירות של אלבומיה של ריטה, נועצים מסמר אחרון בארון החסינות התקשורתית שלה ומניחים לה להצהיב על גבי מדורי הרכילות. אפילו אם אתעלם מן השמועות הצבעוניות שהגיעו לאוזני, קשה להתעלם ממה שקורה למותג ריטה בראש חוצות בעקבות זאת. ריטה שהופיעה הערב (שני) בנולד לרקוד נראתה חולה, מטושטשת ואבודה. למעשה נראה שמישהו הגדיל לה את מינון כדורי הפרוזק. היא כמעט לא הצליחה להתנסח בקטעים המאולתרים, מה שגרם לקטעים המבויימים לבלוט אפילו יותר מבדרך כלל. ("אני לא יכולה לשפוט שום אדם..." עלק). שירת הסירנה מידת החשיפה האישית בתקשורת היא תמיד מדד מדויק למצב הקריירה של איש ציבור. ככל שהוא נואש יותר, כך הוא יורק יותר דם בפריים-טיים והפעם נראה שהגיע תורה של ריטה להקיא את קרביה אצלנו בסלון. אם אנחנו לא יכולים לשמוח איתה, אין לה ברירה אלא לגרום לנו לרחם עליה. מחר (שלישי) היא תנסה לספר לנו סיפור אישי וכואב שיגרום לנו להזדהות איתה. סיפור שיגרום לנו לרצות לחבק אותה ושוב לצרוח את ה"בשבילך" באמצע "חיה לי מיום ליום". למרות הציניות, אני לא מקל ראש בסבל של ריטה. אני חושב שהוא אמיתי ולגיטימי וצורב.אני לא יודע אם זה נכון עבורה לעשות את המהלך הציבורי המתרפס הזה ולהישפך לנו ככה אל עבר נקודת האל חזור.אני גם די משוכנע שלמרות הפרומואים המרטיטים, ריטה לא תחשוף גם הפעם את הכתף השנייה ותשאיר אותנו מפנטזים באפלה. בראיון שהוכן עבורה ככלי יח"צ מושחז, היא תדקלם לראשונה את התשובות החדשות שהוכנו עבורה בנושא הזוגיות עם רמי, הריב עם חברת התקליטים והכישלונות המסחריים.היא תעורר אמפטיה, תזיל דמעה מתוזמנת היטב ותצא לפרסומות בדיוק ברגע הנכון. היא תהיה מקולפת מהנוצות והפסון הדיוואי ותקרין נשיות עדינה ופגועה. בקיצור, היא תוכיח שוב שהיא מוכנה לעשות הכל – רק כדי ששוב נאהב אותה. עבד של הזמן הזמן הוא לא רופא, אבל לא בטוח שלריטה הוא אפילו יביא הקלה... באנגלית אומרים על מקרים כאלה "to little to tale". במציאות שבה כולם נמצאים בחסדי הטוקבקים והבלוגרים, ריטה לא מספקת יותר את הסחורה הנכונה. אולי נהנה להתפלש קצת בדמה המותר, אך לא יעניין אותנו לרחם עליה לאורך זמן. אם היא תמשיך לטחון לנו בתקשורת את המסכנות שלה היא תתוייג תחת "NEXT" עוד לפני שיגדל השיער של נינט. רגע פרטי אני יודע שאף אחד לא שואל אותי, אבל אם אתם כבר פה אני אספר לכם מה העצה האישית שלי לריטה. ריטה צריכה להיוולד מחדש. היא צריכה לשכוח את כל האנשים שהיא עבדה איתם עד עכשיו, ולגלות יוצרים חדשים. היא צריכה לבוא לכל היוצרים שהיא כבר כן עבדה איתם וכן מכירים אותה ולהגיד להם: אני רוצה שתכתבו לי דברים שלא נשמעים כמוני. היא צריכה לחפור במקורות השראה חדשים ולהעמיק את עצמה מבחינה אומנותית. היא צריכה למצוא את הקול שלה מחדש מתחת לכל הפלסטיק והבישולים האולפניים. היא צריכה לשכוח מנתינת חסויות ופרסומות לחברות מסחריות גדולות ושנואות. היא צריכה להקיף את עצמה באנשים חדשים שיגידו לה את האמת ולא כאלה שרק יחפשו להגיד לה כמה היא גדולה ומדהימה. חיזיון מקומי אני יודע שהסיכויים שריטה תקבל את העצה שלי הם אפסיים. רק מהיחס לו זכתה בספיישל "נולד לרקוד" שהוקדש לה, ניתן לראות שעדיין נותרו אנשים שמוכנים לרפד עבורה את הסכין לחיתוך הורידים. הספיישל שהיה אמור להקרין את עוצמתה של הדיווה החזקה והוותיקה בשוק המוסיקה הישראלי, הצליח להקרין בדיוק את ההיפך: נואשות על וניסיונות פתטיים לקדם את האלבום החדש ואת המופע. המדד המדויק לדעת כמה לא מאמינה הטלוויזיה במה שהיא מוכרת, הוא היחס הישר בין האייטם עצמו ומספר הפעמים שהוא מוזכר בשעה. נולד לרקוד שברה במקרה הזה את כל השיאים. מחכה אני מודה שאני מחזיק אצבעות לריטה. אני רוצה לראות אותה יוצאת מן הסבך הזה ומשילה מעליה את הקליפות הכבדות מאחריות שעצרו אותה עד כה מלהתקדם. אני זוכר לה חסד נעורים קטן ואישי שאחלוק איתכם לסיום הפוסט הזה. בשיא תפארתה, בימים שהמופע "אהבה גדולה" מילא את אמפי תיאטרון קיסריה למעלה מ-300 פעמים, הצלחתי לגרום לכך שקלטת ועליה שיר שכתבתי תגיע עד לריטה אישית. כשבועיים לאחר מכן, ביום שישי בבוקר, ריטה התקשרה אלי הביתה. דיברנו כמעט רבע שעה. היא אמרה לי בעדינות שהשיר לא בשבילה אבל שלא אתייאש ואביא לה חומרים נוספים. היא גם שאלה אותי על חיי ועל הצבא (הייתי אז חייל), ובקיצור – היא עשתה אותי אדם מאושר. כל זה היה לפני יותר מ-12 שנה, כשריטה לא היתה צריכה שאף אחד יזדהה איתה מזילה דמעות בפריים-טיים, ולמרות שחוץ מאת שנותיי השארתי מאחור גם את תמימותי, אני עדיין מקווה שחלק קטן מהריטה הזאת עדיין קיים. זאת לדעתי הריטה שתוכל לקום מעפר ולהיוולד מחדש. אבל אלה הן מילות המפתח: "משהו חדש". אם ריטה לא תנסה לחזור ולטעון לכתר שנלקח ממנה (בצדק), ובמקום זה תחפש ותגלה את עצמה באמת – תוך שהיא מוכנה לוותר על נתח גדול מהקהל לטובת אינטגרטי אומנותי מדויק ומכוון יותר, יש לה סיכוי להצליח במקום שבו רבים וטובים נכשלו. קישורים:1. ריטה – ויקיפדיה.2. ריטה – האתר הרשמי.
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/01/blog-post_29.html

• פוסט ירוק - מטרה חשובה
  24 Jan 2008 14:28

  לרוב אני לא ממחזר פוסטים של אחרים אם אין לי משהו מקורי להגיד בנושא,אבל הנושא הזה חשוב ויקר ללבי מספיק בשביל שאשתמש בבלוג שלי ולו כדי להפיץ קישור לפוסט אחר - למען הגברת המודעות.הבלוג "אנקדוטות" הוא אחד החביבים עלי, ולו רק בגלל שהוא אינו עוסק רק בעולם הוירטואלי.הפעם אני רוצה לתרום את חלקי הקטן למען הסביבה.אתם מוזמנים לקרוא כאן את הפוסט של ליאור הנר, וכאן את הפוסט המקורי של שי אגסיואם אין לכם כוח, אז פשוט צפו בסרטון המצורף.עזבו את המניפולציה הזולה, המסר עובר ברור וזועק:
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/01/blog-post_24.html

• סביב מדורת השבט
  20 Jan 2008 9:52

  אני מודה, כששמעתי שערוץ 10 מפיק את הגרסה הישראלים ל"הישרדות" המיתולוגית הרמתי גבה בתמיהה. "הנה שוב", אמרתי לעצמי, "הם מעלים פורמטים מהנפטלין ומחכים שנבלע את זה". ההשערה שלי היתה שהישרדות הישראלית תשקע בים הפריימטיים יותר מהר מהזמן שלוקח לצביקה הדר להגיע למנה של לפה.אבל לפעמים אני טועה, וכשזה קורה – אני לא רק מודה שטעיתי, אני גם מנסה להבין למה.בהיותי מחוסר טלוויזיה, אני חייב לציין שעליתי על הרפסודה לקריביים רק בשבוע האחרון, כשחברים ספרו לי כי ניתן לצפות בפרקים המלאים באינטרנט.בלב חצוי, התיישבנו אודי ואני מול הפרק הראשון – רק כדי לסיים מרתון מטורף של כל הפרקים שכבר שודרו בשעה אחת וחצי בלילה בשבת.אז מה גורם להישרדות להדביק אותנו למסך למרות שחלקנו עבר איתה כבר את שלב ההמאסה לפני כחמש שנים?אני חושב שהסיבות נעוצות בשני גורמים שרק לעיתים נדירות מקבלים קרדיט על עבודתם. במקרה שלנו מדובר בליהוק ובעריכה.הקאסט של הישרדות הוא פשוט מושלם. חבורה של אנשים יפים ויפות שנבחרו בעיקר על פי איך שהם נראים בבגד ים. (אל תבינו לא נכון, אני ממש לא מתלונן).הליהוק כל-כך מבריק שהוא אפילו גורם לך להאמין שהקאסט מגוון (למרות שהוא לא באמת). כביכול יש שם גילאים שונים, מוצאים שונים ותחומי עיסוק שונים – אך למעשה רוב האנשים שם מגיעים פחות או יותר מאותו רקע סוציו-אקונומי ומליבה של התרבות העכשווית ורובם אינטליגנטים, (מי יותר מי פחות).העריכה מאוד מגמתית, אך עם זאת מצליחה לייצר סערת אורז אפילו באגוז קוקוס. גם המוסיקה מוסיפה המון. מסתבר שהפורמט הוותיק מצליח לספק נרטיב אקטואלי ומרתק שפשוט מחזיק אותך מול המסך – ולא סתם, אלא מגיב ומתדיין, מנתח ומעודד.יתכן שעוד גורם שתרם לרלוונטיות המחודשת של "הישרדות" הוא הסדרה "אבודים" ודומותיה שגם הן התחבבו על הקהל הישראלי מאוד.ברוכים הבאים לאי המתיםמה שלא יהיה, ערוץ 10 זיהה מוצא מהזרם הלעוס והגוסס של הריאליטי הישראלי בפריים-טיים והחליט להניח לכל הרקדנים, הזמרים, השחקנים והליצנים לשבת בסיבוב הזה על הספסל.הישרדות אינה דורשת מכם שתוציאו כסף על סמסים ולא תתיש אתכם בהופעות הכוכבים מן העונה הקודמת. אין כאן שופטים מעצבנים שעושים שכונה מהמקצוע שלהם ואין כאן את הקהל ששורק ומעודד את המתמודדים – ובכל זאת, זה עובד.עכשיו כשכולנו רוויים עד האוזניים בשירים של גריז ויכולים לזהות מתוך שינה מה זה "היפ-הופ לירי", ערוץ 10 מחזיר אותנו לקישקש של הריאליטי – לנקודת המוצא הבסיסית שלו: אדם לאדם – זאב.למה הישרדות שבר את שיאי הרייטינג בפרק הבכורה שלו? האם המפיקים של נולד לרקוד באמת היו מופתעים כאשר הם ממחזרים את העונה השלישית אל מול חומר רענן (יחסית). לא נראה לי.כרישים, נחשים ותולעים.אני אוהב את הפלטפורמה של הישרדות. היא מצליחה לתעתע גם במשתתפים וגם בקהל בבית עם מסר כפול הסותר את עצמו על בסיס יומי. כביכול המתמודדים הם חלק מ"שבט". הם אמורים לפעול למען השבט הזה ולעשות הכל כדי להצליח. מצד שני – השבטים הם עניין זמני. בסופו של דבר, כאשר בכל יום מדיחים אדם נוסף, המטרה היא לשמור על התחת של עצמך.אני די בטוח שהערכים שהישרדות מציגה לנו על המסך הם לא מודל לחיקוי. אחרי הכל, כולם יודעים מה דרישות המשחק:אתה יכול להיות אדם טוב, ישר, הגון וכן – ולעוף מהר, ואתה יכול להיות תככן, שקרן, סכסכן ומניפולטיבי – ולשרוד קצת יותר.כשהקליפות נופלות, כל אחד מן המתמודדים שולף ציפורניים, סכינים ושיניים. כולם מוכנים למכור את אימא שלהם בעד אגוז קוקוס, ולו רק כדי להישאר במשחק עוד סיבוב. לא ממש תכונה נעלה אם תשאלו אותי.קצת קשה לי להבין איך אנשים כמו דן למשל, יכולים ללכת ברחוב היום אחרי ציל ומי התוכנית. הבן אדם פשוט חלאה, ולא סתם חלאה – אלא חלאה שמודעת וגאה בעצמה על כך...איך אדם כזה יכול להסתכל לאנשים בעיניים, עכשיו כשזהותו ואופיו האמיתי נחשפו? האם אתם חושבים שהוא היה שונה בבית הספר? האם החברים שלו בצבא יספרו עליו שהוא קדוש? למעשה האיש שרף לעצמו את החיים ב-15 דקות התהילה שהוא קיבל.אבל דן וחייו הפרטיים לא ממש מעניינים אותי. מה שיותר מעניין אותי הם הערכים שהתוכנית מקדמת.תחשבו על המסר שהתוכנית הזאת שולחת לחברה: "בשביל לשרוד, אתם צריכים להיות אדם מניפולטיבי שקרן, תככן וסכסכן". מבחינת התוכנית, ככה מוגדר אדם חזק, "השורד האחרון", זה שראוי למיליון השקלים הממתינים בסוף הדרך.מה זה אומר עלינו כחברה? אני אגיד לכם מה דעתי:ככה בדיוק אנחנו רואים את בעלי ההון והממון שלנו. תחשבו רגע על שרי אריסון, ארקדי גיידמק ועוד מליונרים רבים וטובים. האם יש להם לדעתכם את התכונות הדרושות להישרדות? כנראה שכן.השאלה היא האם זה באמת מה שאנחנו רוצים לשדר. האם זה המסר שצריך לעבור בפריים טיים לכל האומה היושבת בציון. אותה אומה שגם ככה יש לה את תסביך ה"לא יוצא פראייר" הגדול בהיסטוריה. חברה שנלחמת בסטיגמות, אפליה ושחיטות על בסיס יומיומי.אני יודע שזה רק משחק. ואני לא באמת נסחף להאמין שמישהו במדיה באמת ירגיש שליחות חברתית ויעצור את מכונת הכסף רק בשביל שיהיה כאן למישהו יותר טוב במדינה, אבל אני מעלה נקודה למחשבה.השבט אמר את דברורגע לפני שאני עוזב אתכם ומסיים, אני רוצה לתת לכם עוד חומר למחשבה. שמתם לב איך לאט לאט ובשקט בשקט ערוץ 10 הופך להיות הפניקס שקם מעפר?בעוד שב-2 קופאים על השמרים ומתגלגלים מעונה חבוטה אחת למשניה, ב-10 עובדים חזק על להתפתח, להתחדש ולעניין כל פעם מחדש.אני לא מחכה לעונה החדשה של הדוגמניות, אבל הפרומו שלהם גרם לי לחייך, ואתם יודעים משהו – דווקא בגלל החוויה האישית שלי בבית צבי, מעניין אותי לראות איך הם יציגו אותו בטלוויזיה.האם זה יתכן שאני אשוב לראות טלוויזיה לא בגלל yes ולא בגלל HOT ואפילו לא בגלל ערוץ 2... האם זה יתכן שהאנדרדוג של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 10, הוא זה שיחזיר אותי אל מדורת השבט הישנה...?!בינתיים, נראה שכן.
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/01/blog-post_20.html

• איך מעתיקים פרסומות ונשארים בחיים
  13 Jan 2008 10:10

  מעצבן,מעצבן כשמעתיקים פרסומות, מעצבן יותר כשעושים את זה בסדרתיות, והכי מעצבן שעושים את זה ואז סותמים פיות.בלוג של "אורז" בתפוז הוא אחד המקומות היותר איכותיים לקרוא על עולם הפרסום, והנה בא גוף כמו אופטימום (משרד פרסום) ובבריונות גורם למחיקת פוסט העוסק בהעתקה בוטה שלו.אז בואו נראה להם שזה לא עובד ככה באינטרנט. צירפתי כאן את צילום המסך של הפוסט המקורי. תקראו, תעבירו את זה הלאה ואם יש לכם משתמש בתפוז, אתם מוזמנים גם להגיב בשרשור הרלוונטי. קישורים: השרשור בתפוז אנשים.הבלוג של אורז.
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/01/blog-post_13.html

• פוסט אורח: מוש (סער) פרידמן
  7 Jan 2008 11:11

  בלי פרומואיםבאופן אישי, אני חייב לציין, אני שואף לדעת כמה שפחות.בינינו, ככל שאני יודע יותר אני נהיה יותר שלילי ואנטיפת, וגם ככה יש סכנה מוחשית שמהתולעת הראשונה שתכרסם לי את המוח אחרי שאני אתפגר יקום זן חדש של יצורים עילאים עם תאווה בלתי נשלטת לבשר אדם.יש לי נטייה בלתי מובנת לאפסן פיסות מידע חסרות ערך במצבורים הולכים וגדלים בספוג האפור שלי. החיים באוטוסטרדת המידע לא ממש תפורים למידותי, הם מאיימים עלי תדירות בקריסת מערכות באיזה שהוא שלב אחסון יתר קריטי. לא לחינם העפתי מהבית את הטלוויזיה. אי אפשר לבהות ולו דקה במסך מרצד כלשהו בלי שהמוח יתפס לאיזו עובדה חסרת שחר. לרוב אני נשאר עם חצי פירור מידע שנתקע בתת מודע כמו פזמון של שיר דבילי, מה שבטח לא מוסיף לי עליצות קוסמית או רצון בלתי נשלט לחבק עץ קרוב.להתמקד כמובן זה לא בא בחשבון. היות ואני חסיד אמון של תרבות הדווקא אני מקפיד להעביר ערוץ ברגע שמבטיחים לי שמשהו יקרה אחרי הפרסומות.אני, כאמור, לא ממש רוצה לדעת אם משהו יקרה ואני בטח לא אחכה שהוא יקרה בצד השני של עוד מוצר פלא שיפית הקפידה לנסות על מאיה ישעיהו. וזה בדוק.אבל, אני לא הולך לבזבז מילים כאן במניפסט אנטי טלוויזיוני מנופח, האמת היא שאני די בעד זה. באמת , ככל שיהיו יותר תוכניות בה מנסים להראות לציבור שמישהו נולד לעשות משהו והרבה אנשים אחרים לא, יהיה לי יותר שקט. הבעייה מתחילה כשאין מה לראות ואז אנשים חושבים להעזר בי להפגת השעמום.גם אם נתעלם מאלמנט הטעות המולדת ברעיון המשעשע הזה, הרי שהבעייה הכי מעצבנת בכל תרבות ה"תשארו עמנו" שכל כך היטיבה לערפד את עצמה לשגרה שלנו היא התסחיפים הריעילים שלה לתוך מה שאנשים היום נוטים לכנות "שיחה".וזה הולך לרוב ככה:קודם ניתן טיזר קצר של מה שהולך להיות, אחר כך נמכור פאנץ' מוטעה ואחרי שמסרנו את כל מה שאפשר היה לתת בלי מוסיקה דרמטית ברקע נצא להפסקה קצרה ואחריה כל הפרטים.עובדה."אתה לא מאמין את מי פגשתי""יש לי משהו מדהים לספר לך""נחש מה קרה לי""אתה לא מבין מה שקרה לי היום"מצלצל מוכר נכון? . פרומואים נוצצים.אבל מה? אני דווקאיסט. כל אחד מהמשפטים האלה יגרום לי לזפזפ מהשיחה איתכם במהירות שלא נלכדת בשלט אוניברסלי.וזה בדוק.תיגשו לעניין. תספרו ישר. ואני אפילו עשוי לא לקטוע אותכם בחוסר טאקט משווע. זה לא פיהוק, פשוט עבר זבוב בסביבה והתחשק לי חטיף.בלי פרומואים.גם אם אני נדרש בהכרח הבלתי נלאה של תרבויות שיחה להאזין לכם, תחסכו ממני משפטי מעבר לפרסומות. באמת. את האס אם אס שלי קיבלתם כבר. עכשיו תצדיקו את זה."לא תאמין מה קרה לי"? אם אני לא אאמין אל תטרחו לספר. ואם אני כן אאמין מה זה יגיד? שיש אישור לקיום שלכם? אני לרוב נהנה לשמוע סיפורים, ואני מאזין טוב, לא צריך לשתות ממני בקש נקודות למדד הנילסון שלכם.תישארו עימנו. אנחנו צריכים את הקשב שלכם ואנחנו יודעים בדיוק איך ללכוד אותו.כבר לא צריך להראות לכם פטמה אפילו. נעשה פרומו של פטמה. אולי זו רק נקודת חן? השארו עימנו. מיד התשובה.תתחילו להקשיב מהצד לשיחות של אחרים ושלכם, לא תאמינו מה שקרה לכם.אני לא נכנע לפרומואים.יכולתי לתת עוד אלף דוגמאות אבל אין בזה טעם. אם המסר לא עבר עד עכשיו תעברו לאתר עם באנרים מרצדים. אומרים שזה ממכר. רוצה לדעת מה יקרה בהמשך? תקליק כאן, מיד נשוב.אני לא נכנע לפרומואים ואין סיבה שהם ימשיכו להתחולל סביבי.אם יש לכם מה להגיד תגידו. ישר ולעניין. יש לכם דקה לספר לי. יש הארכות. אבל אם תנסו לתקוע לי קדימון לשיחה אל תצפו שאני אפול לזה. למדתי להיות חרש לדברים האלה. לא לחינם לפרסומות יש ווליום חזק יותר.ודחיל ראבק תמדדו מילים.
  http://myxsplace.blogspot.com/2008/01/blog-post.html

• עובדים עליכם
  24 Dec 2007 1:15

  שיחות עם חברים גרמו לי לחשוב לאחרונה איך השתנתה התפיסה שלי בנושא "בחירת עבודה" וכמה מיתוסים מסתובבים שם בחוץ שכדאי לגדוע באבם בנושא הזה. המיתוסים האלה מופצים בעיקר על ידי ההורים שלנו – אלה שדואגים ש"נסתדר" בחיים, אבל לא באמת טרחו להתעדכן בשוק העבודה הנוכחי. הבעיה היא שאנחנו, בלי לשים לב, מדקלמים את המנטרות של ההורים בלי באמת לבדוק אם יש בהן אמת, ולכן מתעוררים מאוחר מידי ברוב הפעמים.בואו נעבור על המנטרות האלה ונראה מה מתוכן אמת ומה היא בדיה מוחלטת:1. אם לא תהיה לך בגרות לעולם לא תוכל למצוא עבודה.אך, אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה, לא רק שלא הייתי צריך בגרות – לא הייתי צריך לחפש עבודה יותר בחיים... דור ההורים שלנו שגדל במדינה שבה יש 5 אוניברסיטאות, שאליהן חובה להתקבל בעזרת בגרות ופסיכומטרי, בטוח שבלי בגרות אין לנו סיכוי שם בחוץ.כמובן שזה לא מדויק. החלק הנכון של זה, הוא שאם אתה בוחר באמת להתקדם בחיים במסלול האקדמי (כלומר, תואר שני ומעלה) – באמת כדאי שתהיה לך בגרות טובה. אבל גם אם אין לך בגרות, יש שם בחוץ אלפי מקצועות שבכלל לא ישאלו אותך אם יש לך אחת. למשל: כל המקצועות הקריאטיביים. (אבל לא רק הם).לעבדכם הנאמן יש בגרות עם 28 יחידות שהוא מעולם לא עשה בה שימוש חוץ מבבית השימוש.חוץ מזה, יש המון סוגים של בגרות, והכי נורא זה הילדים שההורים שלהם שולחים אותם למסלול בגרות מקצועית וקובעים להם בגיל 14 במה הם יעסקו כל החיים. נורא ואיום. חשיבה כל-כך מגבילה והרסנית לנוער שנמצא רק בתחילת הדרך לגילוי הפוטנציאל האישי שלו. לזה אני קורא סירוס.2. מקצוע זה לא משהו שאוהבים, בשביל זה יש תחביביםבשביל ההורים שלנו עבודה זה לא משהו שנהנים ממנו. זאת חובה שנובעת מהצורך לפרנס את עצמך ואת המשפחה. הבעיה היא שאם אתה כן מעז לעסוק במשהו שאתה אוהב ומוכשר בו, הם לעולם לא יסתכלו עליך כמקצוען, וימשיכו להתייחס לזה כאילו אתה עדיין מתעסק עם התחביבים שלך. יש להם בראש רשימה של "עבודות רציניות" שרובן ככולן כוללות ישיבה מול שולחן משרדי או שולחן ניתוחים. אם אתה לא עוסק באחת מהעבודות האלה אתה עדיין "מחפש את עצמך" ובליווי אנחה פולנית הם יקוו שיום אחד תמצא.אתה יכול להיות אשף בתחומך, מקצוען מבוקש בנישה שלך והם עדיין יראו בך רק הילד שכתב חיבור נורא יפה וקיבל 100 מהמורה. 3. לך תירשם ללימודים כמה שיותר מהר. אל תבזבז זמן בעבודות זמניות. זה אחד המיתוסים האהובים עלי במיוחד. תשאלו למה? כי ההורים שלנו לא יודעים את מה שאני ואתם כבר יודעים: רוב המשוחררים הצעירים שממהרים ללכת ללמוד מיד אחרי הצבא מגלים במהלך הלימודים שהם בעצם לא לומדים את הדבר הנכון להם. פתאום הם מגלים שהתחום שהם לומדים לא מעניין אותם כמו שהם חשבו, העבודה בו לא כזאת מושכת ולמעשה כדי להגשים את עצמם הם צריכים ללמוד משהו אחר לגמרי.ולמה? כי הם עשו בדיוק מה שאמרו ההורים ומיהרו להירשם בלי לבדוק מספיק טוב. ועכשיו מה? אלה שממשיכים להיכנע ללחצי ההורים מסיימים את התואר ואחרי שלוש שנים בהן בזבזו כסף וזמן מיותרים נגשים שוב לנקודת ההתחלה, רק הפעם מפוקחים יותר.אלה שמבינים את הטעות לעומק, עוצרים אותה במקום ויוצאים בנזק כספי של שנת לימודים אשר ירד לטמיון.תעשו סטטיסטיקה בין החברים שלכם ותבדקו כמה מהם למדו משהו לפני שהם למדו את המקצוע שהם עוסקים בו עכשיו... אני בטוח שההורים שלכם יתרשמו מהנתונים.4. תביא לי תעודה הביתהכל אימא פולניה צריכה שתהיה לה איזו תעודה של הבן שלה לתלות על הקיר. היא לא חייבת באמת להיות תעודה, זה יותר כמו משפט מנצח שהיא תוכל להגיד לחברות שלה ולראות אותן מוריקות מקנאה. המשפטים הסטנדרטיים שעושות אימא מאושרת הם למשל: "הבן שלי עורך דין, רופא" וכו'... אבל הן מוכנות להסתפק ב"סיים בהצטיינות" או "מספר אחד בכיתה שלו".הצורך בתעודת הראווה הזאת גורם לאימהות לדרבן אותנו הילדים לעשות דברים שאין להם שום הצדקה, כמו למשל ללמוד עריכת דין, ולהצטרף לשוק שהיום משתחררים אליו אלפי עורכי דין צעירים כל שנה שהינם רעבים לעבודה. את אימא זה לא מעניין בשלב הזה. 5. אתה צריך מסגרת מסודרת.אימא ואבא יקרים, זה שאתם צריכים מסגרת מסודרת לא אומר שגם אני צריך אחת. למעשה טוב לי יותר עם החופש שלי. כיף לי לעשות עבודות שהן יום פה ושבוע שם. זה ניסיון נהדר בשבילי (בעיקר אחרי 3 שנים צבא) לצאת קצת מהמסגרת ולנסות לראות משהו אחר. גם זה לא יהיה ניסיון רע בשבילי לנסות ליצור את המסגרת לעצמי לשם שינוי... ואולי אני בכלל הרבה יותר פרודוקטיבי בלי מסגרת? ואולי מסגרת מדכאת לי את הנשמה אז יש לי עבודה מסודרת אבל אני אומלל ממנה. זה משנה?6. מצאתי לך בעיתון עבודה מצוינת במדור דרושים.כולנו עברנו את זה. אפילו אם אתם עובדים במקום קבוע ומשתכרים טוב, ההורים שלכם עדיין יעברו על מדור דרושים כל שבוע וישלחו לכם ממנו הצעות עבודה "אטרקטיביות" כדי שתלכו לעבוד במקום "קבוע ומסודר". שתי בעיות יש עם הנושא הזה: האחת, הם מאמינים לכל מה שהם קוראים בעיתון. כלומר שאם כתוב "עבודה מצוינת לסטודנטים במשמרות" הם באמת יאמינו מדובר במשהו שלא יבוא על חשבון הלימודים שלך, (מה שעוזר להם לטפח את פנטזיית האוניברסיטה שלהם).הם לא ייקחו בחשבון שבעוד שאתה לומד בת"א העבודה במוקד השירות היא בפתח-תקוה, מה שכרוך בנסיעות שהן זמן נוסף ולפעמים גם כסף. הם גם לא ייקחו בחשבון שהעבודה תדרוש X משמרות מינימלי שכולל גם שישי ושבת ולילות... הם יאמינו למשפטים כמו "בחברה דינאמית המאמינה בקידום מבפנים" ולא יבדקו לראות כמה מתוך כלל עובדי החברה קודמו באמת ממוקד השירות למשרות בכירות יותר – וגם אם כן, מה הן אותן משרות בכירות... האם הן באמת קידום או רק יותר עבודה...?7. לך תעבוד בשדה התעופה, לפחות תראה קצת את העולםאישית, לא עבדתי בשדה התעופה, אבל אני יכול להגיד שמעולם לא באמת נמשכתי לזה. קודם כל, זה מרגיש יותר כמו צבא מאשר כמו עבודה. במיוחד אם אתה עובד בביטחון. דיילות, זה פשוט להיות מלצר מעופף ומי שחושב שככה הוא יראה את העולם – שיהיה לו לבריאות. אני מעדיף לראות את העולם קצת יותר בנחת והעולם בשבילי הוא לא הדיוטיפרי של ארצות שונות בשלוש שעות מנוחה.בנוסף, כשאתה עובד בתור בודק בטחוני אין לך באמת לאן להתקדם... אז אתה מסיים שנה של עבודה אליה התחייבת ומגלה שאתה נמצא בדיוק באותה נקודה שהיית כשהגעת, רק שנה מבוגר יותר. כששואלים אותך אם יש לך ניסיון במשהו אתה יכול רק לגמגם ולשאול אם "ארזת לבד".8. זאת עבודה במקום טוב – חברה רציניתאימהות חושבות שאם אתה הולך לעבוד בחברה גדולה ומוכרת (למשל סלקום), אתה נמצא בעמדה שתוך גג שנה שנתיים תקודם להיות מנכ"ל. ברוב המקרים המציאות היא אחרת לחלוטין ועובד שמגיע ללא הכשרה ומתחיל בעמדה הנמוכה ביותר במערכת (מוכר או נציג שירות), סיכוייו האמיתיים להתקדם הם קטנים ביותר. גם כאשר אתה מקודם בעבודה כזאת אתה הופך להיות מנהל צוות ושם לרוב נבלמת התקדמותך המטאורית ואתה מגלה שבזבזת שנתיים מהחיים על תקוות שווא להיות איזה ביג שוט בחברה צעירה ודינאמית ונשארת ליטל פיש בחברה רקובה שיש לה סרט נע מקצועי לניצול כוח עבודה צעיר ואנרגטי. אני רואה שהפוסט הזה חורג כבר משני עמודי הוורד שאני מקציב לעצמי בד"כ אז אני עוצר כאן. אתם בטח כבר מבינים את הכוונה ואת הכיוון – אפשר להמשיך עם זה עוד הרבה.המסר שלי, בשביל שורת הסיכום הוא כזה: תבדקו טוב טוב את המסלול המקצועי שאתם רוצים לבחור בו בחייכם, ומה הוא דורש מבחינתכם. אל תפחדו לעשות שינויים, להעיז לעשות דברים שאחרים לא מעזים והכי חשוב – אל תיקחו את אמרות הכנף של ההורים שלכם כמובנות מאליהן. זה נכון, הם הורים וצריך לכבד אותם, אבל יש דברים שאתם בכל זאת יותר מעודכנים בהם ומבינים קצת יותר טוב מהם.בסופו של דבר, אלה החיים שלכם, וזה הזמן שלכם. אז... שלא יעבדו עליכם!
  http://myxsplace.blogspot.com/2007/12/blog-post_24.html

• סיבות חדשות להתאבד, הקולנוע בסרטים וגם פינה חדשה
  10 Dec 2007 11:57

  כמה מחשבות לא קשורות רק בזכותך פינה חדשה. יש כל-כך הרבה דברים שאני נחשף אליהם דרככם – החברים שלי. אז הנה הזדמנות לתת להם במה ולשתף את כולם. כבר עשיתי את זה בפוסטים קודמים ע"י נתינת קרדיט, אבל עכשיו החלטתי להתמסד וזאת התוצאה.בפינה היום: הקליפ החדש של השוגרבייבס, שהגיע ישירות ממוש.האם זאת עבודת האיפור הטובה של השנה...? תגידו אתם. (אה, גם השיר לא רע...) סיבות חדשות להתאבד אין כותרת יותר מושכת עיניים מסיבת התאבדות חדשה. גם אם היא מעוותת או מופרכת בעליל. אבל מה לעשות שידידנו והנר לרגלינו האמריקאים אוהבים להשתמש דווקא במקרי קצה כדי להצביע על "תופעה"? בכלל, כמה מקרים צריכים להיות בשביל להגדיר משהו כ"תופעה"?אבל אני סוטה. (יופי מצחיק...) מהאנשים שהביאו לכם את המוות ממשחקי תפקידים (D&D) וממשחקי רשת – קבלו את ההמצאה החדשה: "מוות מרשת חברתית". ולהמחשה מצורף בזאת לינק לכתבה שקראתי היום ב-ynet על מייגן מאייר שהתאבדה בעקבות קשר אינטנסיבי אשר קיימה באינטרנט עם דמות בדיונית שייצרה שכנתה.כן כן, אתם קוראים נכון. הילדה התאבדה כי "ג'וש", חברה החדש ב-myspace הודיע לה שהוא מנתק איתה את הקשר.עכשיו תקראו לי חסר רגישות, אבל להאשים את הרשת החברתית בהתאבדותה של הנערה נראה לי לא סתם קיצוני אלא ממש מופרך.הכתבה ב-ynet והדיון העולמי סובב עכשיו בפרשת ההתחזות הקלה ברשת ובפריצות המדיה להשפעה עוינת על מוחות עדינים תוך שימוש בסיכול ממוקד, אבל בזמן שכולם רועשים על האינטרנט הם שוכחים שהסיבה האמיתית להתאבדות היא העובדה שהילדה לא היתה מאוזנת מלכתחילה, (בעלת נטיות דיכאוניות), וכן שתופעת הזהות הבדויה לא נולדה באינטרנט ולא מתחילה ונגמרת בה.למעשה בזמן שכולם כל-כך נסערים מהקלות בה ניתן לזייף פרופיל אישי בכל אתר ורשת, הם שוכחים שבאותה מידה כל לזייף מכתב רגיל, פתק אישי המוכנס לתיק בית הספר... לזייף זהות אפשר אפילו בטלפון... ולא תאמינו – לזייף זהות אפשר גם ממש פנים אל פנים.אל תבינו אותי לא נכון, ליבי על מיגן המסכנה וכמובן על משפחתה, אך נראה לי מגוחך להאשים במותה את האינטרנט ואת הרשת החברתית.מה שמיגן מתה ממנו (מעבר לכימיקלים המשתוללים בגופה) הוא הזנחה.אין מה לעשות, כמו שהורים יודעים שצריך לתת לילד יד כדי לעבור את הכביש בבטחה, הם צריכים לדעת לתת לו יד גם כשהוא גולש באינטרנט.בואו נניח רגע שאלה היפותטית: אם ג'וש היה נער אמיתי והיה עוזב את מיגן, האם היא לא היתה מתאבדת? כמובן שכן. מיגן התאבדה בגלל תחושת נטישה. היא לא ידעה שג'וש הוא דמות בדויה. היא גם לא התאבדה כי היא פגשה אותו ברשת. היא התאבדה כי הוא עזב אותה. מבחינתה כנראה זה היה סוף העולם...אבל "נערה התאבדה בגלל אהבה נכזבת" היא כבר לא כותרת שמוכרת עיתונים. אפילו "נערה התאבדה בעקבות התאהבות בדמות בדויה" לא מספקת את הסחורה. מה כן? "האם הרשתות החברתיות אשמות במותה של מיגן"? זאת כותרת! תודו. הקולנוע אוכל סרטים זוכרים את הפוסט שלי ממרץ בנושא הקולנוע? דיברתי שם על העצמת החוויה הקולנועית ע"י האינטרנט כמדיית עזר.בגדול נראה שהקולנוע כמדיום ממשיך לספוג מכות קשות ונמצא בסכנת הכחדה. הנה, בהמשך לסגירת בתי הקולנוע בפריפריה, נסגר עכשיו גם בית הקולנוע בקניון רמת אביב "משיכולים מסחריים" של הקניון.למה זה קורה? פשוט כי הקהל ש"נזקק" לשירותיו של הקולנוע הולך ופוחת.כמה פעמים הלכתם לסרט השנה? יותר מ-3? יותר מ-5? מתי זה היה?היום, כשמקבלים פלזמה 40 אינץ' עם כל קוטג', ובעידן שבו הסרטים מגיעים לאינטרנט יותר מהר מאשר הם מגיעים לקולנוע, אפילו הדור של ההורים שלי שקונה את ה-DVD הצרובים בשוק כבר לא צריך לצאת מהבית בשביל לראות סרט.כשחושבים על זה רגע אחד בהיר, טבלת השיקולים מצביעה בברוטאליות על הקולנוע כ"לא משתלם". במיוחד כשכרטיס עולה היום כ-35 ₪. (אם מזמינים באשראי דרך הטלפון כרטיס יכול להגיע גם ל-40 ₪).אז מה שהיה פעם בידור להמונים ב-2 סנט, הפך היום לערב שההוצאה הבסיסית שלו מתחילה בכ-80 ₪, וזה לפני פופקורן, שתיה, חנייה ואם צריך גם ארוחת ערב. והתמורה...? לא בהכרח משתלמת.האם יש פיתרון? אולי. רק שנראה לי שהפתרון הוא דווקא לא יגיע מהכיוון היוצר את הסרטים, כי בחזית הזאת לדעתי יש לקולנוע פחות סיכוי (עד הקפיצה הטכנולוגית הבאה).הפיתרון לדעתי צריך לעבור מהפך במחירים. כרטיסים צריכים לחזור לעלות בסביבות ה-20 ₪. מבצעים של מועדוני לקוחות או "מנויים" צריכים להוזיל את הצפייה אפילו יותר. עסקאות של רכישת מספר רב של כרטיסים גם יכולה להוזיל את הרכישה. מישהו אמר כרטיסיה? מועדון חברים? (אבל אחד באמת אטרקטיבי, לא כזה שנותן פופקורן קטן כל 10 סרטים).ומה קורה כשאולמות הקולנוע עומדים ריקים במשך היום? איפה הדילים לבתי הספר? איפה מי שירים את הכפפה ויזהה את הפוטנציאל להשתמש במדיה הקולנועית כאמצעי חינוכי שובר שגרה?איפה ההקרנות המשתלמות לחברות...? תארו לעצמכם שבאמצע היום הבוס שלכם היה אומר: "עזבו הכל, יוצאים לראות שעתיים סרט וחוזרים לעבוד". לא היה סבבה?אבל הקולנוע מנומנם ובטוח מידי בעצמו. במיוחד הקומפלקסים העצומים כמו סינמה סיטי ויס פלנט שכל בית קולנוע שנסגר בפריפרייה מזרים אליהם באופן אוטומטי קהל נוסף.התחזית שלי היא שלמרות מקרי הקצה של שבתות וחגים בהם אי אפשר לזוז בקומפלקסים האלה – הקורוזיה תגיע גם אליהם בסופו של דבר מפני שאפקט המשפך יעבוד רק עד שהאנשים יבינו כי יש חלופה נוחה וזולה יותר.השורה התחתונה, ותזכרו שקראתם את זה כאן היום, ימיו של הקולנוע כפי שאנו מכירים אותו הולכים ופוחתים. לדעתי הספירה לאחור כבר החלה.
  http://myxsplace.blogspot.com/2007/12/blog-post.html

• פרצופה של המדינה
  29 Nov 2007 2:43

  אני יודע, כל העולם בפייסבוק. וכל מי שבפייסבוק, מדבר על פייסבוק - גם עם מי שאין לו פייסבוק. ואז באים עוד אנשים לפייסבוק. חוץ מאלה שמשחקים אותה קשים להשגה. אלה שחייבים ללכת נגד הטרנד. שזה מצחיק, כי מרוב שהם מתאמצים לא להיות חלק מטרנד אחד, הם הופכים לחלק מטרנד אחר. הפוך אמנם, אבל עדיין אותו עיקרון. קצת מזכיר את אלה ש"מרדו" באפנת ה"לכל אחד יש סלולארי", ובסוף נשברו ורכשו אחד שנתיים אחרי כולם. אבל האמת שזה לא משנה בכלל אם יש לך פייסבוק או אין לך. כי אם יש לך מסנג'ר, ואם יש לך אי-מייל, ואם יש לך גלריה בפליקר / פיקאסה, ואם אתה משתף סרטונים ביוטיוב ואתה מגיב בפורומים וממלא שאלונים מטומטמים ברשת – אתה פשוט עובד בשביל זה יותר קשה, אבל עדיין כבר יש לך פייסבוק. ואני לא חושב שגיליתי את אמריקה לאף אחד... בכל זאת הבחור הזה, הבן 23 שהמציא את פייסבוק, מתעורר כל בוקר עם 15 מיליארד דולר בבנק. כנראה שיש לזה סיבה. אבל מה הבעיות בפייסבוק? כמה דברים, ונתחיל מהקל לכבד: חופש המידע נגיד שאני בפייסבוק, ושם כל חברי ההוללים הפרועים והמטורפים נמצאים בכרטיס שלי, וגם החברים שלהם. ונגיד שאנחנו כאלה מן מגניבים כאלה, שהולכים למסיבות, ויוצאים להשתגע... ותוך כדי זה גם מתעדים את השטויות שלנו עד חצי מלכותו של העידן הדיגיטאלי. עד כאן אתם בטח אומרים "איזה מגניב לך, אנחנו נורא מקנאים בך שלפי הפייסבוק שלך יש לך חיים סוערים ותוססים". אז זהו. תארו לכם שיום אחד אימא שלי תגלה את פייסבוק. לא זה לא חלום בלהות, זאת נבואה שעומדת להגשים את עצמה, כי כמו שהיא גלתה את המסנג'ר, ככה בדיוק היא תגלה גם את הרשת החברתית. ואז אימא שלי, תשוטט לה יום אחד בפרופיל שלי כדי לחפש קצת גאווה ונחת, ובמקום זה תנחת על תמונה שלי מלקק גרביל מגב של זונה קטינה קורדיסטנית. למה? כי חבר שלי החליט להעלות את התמונה הנורא מצחיקה הזאת מ-1999 וברור שהוא גם תייג אותי, כדי שכולם ידעו מי זה המופרע עם הגרביל. פתאום חיי התוססים הם לא כזה מושא קנאה, נכון...? ומה תעשו? תסננו את ההורים שלכם? תגידו להם "זה לא קול שההורים שלך באים איתך לרשת החברתית. בבקשה תעצרו לי לפני הסיבוב כדי שאני אוכל להיכנס לבית הספר לבד". אבל זה לא הכל. נניח ואני אפנה לחבר הזה ואבקש ממנו במתק מקלדת להסיר את התמונה הסוררת, אשר לא מתאימה לתדמיתי השמרנית משהו היום... ונניח ש"חברי" יסרב להסירה – הרי אין דבר שאוכל לעשות בנושא. וכך חשופים חלקים מחיים בכלל ללא שליטתי. אפילו אם אני לא בפייסבוק. גם אז – עדיין חברים שלי שכן יוכלו להגיע אל התמונה הזאת בהרבה יותר קלות וסיכויים מאשר אם היו מתחילים לחרוש על פליקר, למשל... האם לגולשים בפייסבוק יש דרך להגביל את המידע החופשי על עצמם? האם למישהו מאיתנו? האם בכזאת קלות – במחי סימון V של המפרסם, ניתן להפיץ עלינו מידע בלי שנוכל לפקח עליו בכלל...? נראה שכן. וזה דבר אחד. די קריטי... פלטפורמה לעצלנים דבר אחר הוא שפייסבוק שודד אותך. קצת כמו "הרוצח השקט", פייסבוק הוא בעצם "החונק הסדרתי". למעשה, אם חלה ירידה משמעותית בכמות הפוסטים בבלוגים ברחבי הרשת, זה בטוח קשור לפייסבוק. (אולי בעצם זה דבר טוב...) פייסבוק פשוט מנטרל בך כל צורך לכתוב. להיות טיפה יצירתי, רק מפני שהוא נותן לך להשיג את המטרות האלה בקלות חצי פאסיבית. תגידו בעצמכם: מה יותר כיף, לכתוב קורות חיים או לענות על סקר אישיות? וזה במקרה הטוב. במקרה הרע במקום לכתוב קורות חיים אתה עונה על סקר "איזה ירק אתה", ומשם זה רק מתדרדר. פופולאריות פופוליסטית שמעתי שאנשים גם מתלוננים שפתאום מוצאים אותם הרבה אנשים מן העבר שהם לא רוצים לחדש איתם את הקשר. על זה יש לי להגיד רק מילה אחת: בולשיט. ת-ס-נ-נ-ו. לא כל אחד שמציע לכם חברות אתם צריכים להגיד לו כן. תשלחו את מלכת הכיתה הזונה מהיסודי לחפש את החברות המשעממות שלה היום. זה לא שאתם פוגשים אותה כל יום בהפסקה ומחליפים איתה מכתביות. אל תדפקו לה חשבון ותאגנרו אותה בלי להתבלבל. בכלל, מה אתם משחקים אותה פופולאריים – עוד שנייה פותחים לכם קבוצת רחמים שתיקרא "אני כאן כי אין לי מספיק זמן בעולם לאשר את כל הצעות החברות שלי בפייסבוק" (מה נסגר עם כל הקבוצות האלה שהשם שלהן הוא משפט שלם!?) ואפרופו לאגנר אנשים, כנ"ל גישתי בנושא "טרמפיסטים מזדמנים". אצלי בכרטיס לא תמצאו בתור חבר אדם שאני לא מכיר אישית. אם מישהו רוצה להכיר אותי ברשת, הוא מוזמן לשלוח לי הודעות וליצור איתי שיחה, אבל בתור חבר ירשם רק מי שהוא באמת חבר. זה הכבוד המינימאלי לדעתי שאפשר לתת לרשימת החברים שלך, שגם ככה פותחת בפני העולם את כל דלתות הקישורים האפשריים. הרגלים מגונים בינתיים, אנחנו המשתמשים צריכים ללמוד למה מתוך כל החרא הזה אנחנו באמת צריכים להתייחס. אבל כמו שלמדו להרגיל את החברים שלנו לא לשלוח לנו ספאם במייל – ככה נרגיל אותם לא לשלוח לנו קרבות ערפדים וחייזרים ללטף בפייסבוק. זה רק עניין של החלטה איך לנהל את הכרטיס האישי שלך, ולשמור ברשימת החברים, רק אנשים באמת מספיק קרובים בשביל שלא יפציצו אותך בג'אנק. אפוקליפסה מתי? שמעתי על אנשים שמתמכרים לפייסבוק, שלא יכולים להפסיק לרפרש את הדפדפן. אני לא חושב שאני עוד שם, אבל בהחלט מעניין אותי לראות מה יהיה עם פייסבוק בעתיד הלא רחוק. התחזית האישית שלי היא שזה תלוי אופי השימוש שישתרש: אם אנשים באמת ישתמשו בפייסבוק כדי לתקשר עם החברים האמיתיים שלהם, והרשת החברתית באמת תשמש ככיכר תקשורת אישית מרכזית לי ולכל חבריי – אני צופה שפייסבוק תישאר פה עוד הרבה מאוד זמן, ורק תלך ותשתפר. מצד שני, אם אנשים יתחילו לאסוף כאילו חברים, מהר מאוד הם יאבדו עניין ברשימת העדכונים שבעמוד הראשי של פייסבוק, מפני שהיא תדבר על אנשים לא מוכרים. במקרה הזה הם יפסיקו לבקר באתר בשביל לתקשר עם חברים ויעברו למדיה יותר אינטימית שתספק את התחלופה, ופייסבוק יתקשקש ויינטש. (אגב, מה שמוביל את פייסבוק כבר בכיוון הזה הוא הפיצ'רים המעצבנים שכדי להוסיף אותם חייבים לשלוח אותם לחלק מחבריך ברשימה). פעם אנשים היו מחפשים את השם שלהם בגוגל. היום אם אתה לא בפייסבוק, אתה לא קיים. והמצחיק הוא שגוגל עצמו לא מוצא עמודי פייסבוק... באופן אישי, אחרי שהבנתי את הפילוסופיה והשימושים הפוטנציאליים של פייסבוק – אני בעדו. גם אם זה אומר שזה יגרום לי לכתוב פחות פוסטים כאן ולמלא יותר שאלוני "איזה ספייס גירל" אני. זה לא נורא אם יודעים לאזן. יש מצב שאתם קוראים את הבלוג הזה ועוד לא הוספתם אותי כחבר...?
  http://myxsplace.blogspot.com/2007/11/blog-post.html

• מסע לתאילנד (10 באוקטובר - 10 בנובמבר 2007)
  21 Nov 2007 4:30

  אוקי, זה לא הולך להיות קל... הקצבתי לעצמי עמוד (גג) כדי לספר לכם על הטיול המדהים ביותר שעברתי עד היום. חודש בתאילנד. איך הופכים חודש של חוויות לעמוד? כהתחלה מפסיקים לבזבז מילים על הקדמות.אז ככה: בלי טיפים, בלי הסברים מיותרים – פשוט אספר לכם מה היה.אודי ואני המראנו מכאן כדי לראות את תאילנד בלי לקבוע שום דבר מראש. לא הזמנו מהארץ מלון או טיסה או אטרקציות. אמרנו לעצמנו "אללה בבאלה" וטסנו. לא לפני שהחלטנו אחרי מחקר ארוך בנושא שאנחנו "לא הולכים בדרך כל בשר", או יותר נכון, אנחנו לא הולכים ב"שביל ישראל" התאילנדי.אחרי טיסה ארוכה שכללה עצירה של 5 שעות בטשקנט, הגענו לבנקוק בגשם שוטף. החברים הישראלים שכבר הכרנו בטיסה כיוונו אותנו אל דרך ה"קאו סאן", שם ב"קשר הישראלי" פגשנו אנשים שכוונו אותנו לגסט האוס בו התרסקנו באותו לילה. מוטל עכברושים כזה לא ראיתי כבר הרבה זמן. זה גרם למגורי הצבא שלי להריח כמו סוויטה, אבל שרדנו.ביום שלמחרת כבר המראנו בחברת עוד שני חברים חדשים (דניאל ועודד) לצ'אנג מאי, בירת המחוז הצפוני של תאילנד. מצאנו מלון חמוד, נקי ולא יקר במיקום מצוין קרוב לשוק הלילה ולעיר העתיקה, שני המוקדים החשובים של העיר.משוק הלילה בצ'אנג מאי לא התלהבנו יתר על המידה, הוא גדול ולא יקר, אבל הדוכנים חוזרים על עצמם וזה משעמם. הדברים המעניינים שעשינו בצ'אנג מאי היו האטרקטציות. דרך סוכנות מקומית סידרנו לעצמנו יום שהתחיל ברכיבה על פיל בג'ונגל, המשיך ברכיבה על אופני הרים במעלה השביל לאורך גדת נהר המטנג כ-10 ק"מ, וחזרה בראפטינג על מים לבנים (דרגה 4), מסלול מדהים ביופו, כולו בג'ונגלים הפראיים והטבעיים שנמצאים כשעה וחצי נסיעה מהעיר.בגלל שעשינו את הטיול בעצמנו ולא דרך המרכזים הישראליים, היינו כמעט היחידים וזכינו להכיר תיירים אמריקאים וגרמנים איתם חלקנו את הראפטינג. חוץ מזה, עשינו באנג'י מגובה 50 מטר, שהיה חוויה זוגית מדהימה בפני עצמה - בגלל שקפצנו ביחד. בצ'נאג מאי יש יותר מ-300 מקדשים, ואנחנו דגמנו את חלקם, כשאנחנו לא שוכחים לבקר ב"דוי סוטפ", שהוא המקדש הקדוש ביותר בתאילנד, ובגני ארמון החורף של משפחת המלוכה. כשהרגשנו במיצינו את הצפון טסנו בחזרה לבנקוק ומשם הזמנו נסיעה לקו טאו. האי הקטן ביותר בצד המערבי של תאילנד. הנסיעה נמשכה כ-13 שעות וכללה אוטובוס ומעבורת.בטאו שהינו כשבוע, היה לנו מלון מקסים בצד הדרומי והשקט של האי. המלון היה ממש לחופו של המפרץ השקט והיפיפה, בו רחצנו כמעט כל יום, אפילו בגשם. משיקולים כלכליים ושל מזג אוויר ויתרנו על קורס צלילה והסתפקנו בשנרקול. בטאו הכרנו חברים מלונדון, הולנד,וגרמניה ונהינו מאוד לבלות איתם בערבים בפאב הרגיי הקטן של המלון. הגשם שהחל לרדת ללא הפסקה הבריח אותנו לצידו השני של המפרץ, כשאפילו ויתרנו על מסיבה הפול מון בקו פנגאן.הנסיעה מטאו לאי פי פי ארכה כ-13 שעות אף היא וכללה מעבורת לילה, מונית, אוטובוס ומעבורת נוספת – אך ללא ספק היתה הדבר החכם ביותר שעשינו בטיול. הגענו למקום היפה ביותר בעולם. פי פי הוא אי מקסים ביופיו שמרוב שהוא קטן אין בו אפילו תחבורה ממונעת ומכל מקום לכל מקום מגיעים בהליכה. מצאנו מלון חמוד וזול, ובמשך עשרה ימים רבצנו על החוף, טיילנו באיים מסביב עם סירה ארוכת זנב, בילינו עם חברים ישראלים שהכרנו ועשינו חיים משוגעים.היה ממש קשה לעזוב את פי פי, אך החלטנו שאנחנו רוצים לראות גם את ראי ליי. אי קטן ומדהים ביופיו, הידוע בעיקר בזכות היותו מוקד משיכה למטפסי הרים מכל העולם. בראי ליי נשארנו שני לילות. המקום היה אכן מדהים ביופיו, אך יקר ביחס לכל המקומות בהם היינו ומזג האוויר לא האיר לנו פנים. אחרי טיול נחמד לנקודת התצפית וללגונה הנסתרת נפרדנו מראי ליי לשלום וטסנו מקראבי בחזרה לבנקוק. בבנקוק פגשנו שוב את חברתנו החדשה ליאן, הידועה בכינויה אוונג'לין, שהכרנו בקו פי פי ואיתה הקדשנו כחצי יום לפארק השעשועים Dream World, שנראה מאוד מבטיח על הנייר, אך היה קצת מאכזב במציאות. וזהו, נשאר רק לעשות קניות, להיפרד מהשייקים הממכרים והמסאז'ים הזולים ולהמריא בחזרה אל ארץ הקודש. מעבר מחופש לשגרה. מקיץ לחורף. מחלום למציאות. היה מדהים, מרתק, מהפנט, חינוכי, משכיל, מעשיר, מרענן, מעודד, מפנק, מפקח ובעיקר בעיקר מהנה עד בלי סוף – וכלום לא היה אותו הדבר אם לא היה ליידי בן זוגי שיחייה. אודי אני אוהב אותך. הבטחתי ולכן אקיים: עמוד. מי שרוצה לשמוע יותר מוזמן לבקש הרחבות בע"פ, או לקרוא את יומן המסע המלא שאפרסם מתי שהו כשיהיה לי כוח וזמן. בינתיים, תהינו מהתמונות. סאוודי קאפ.נ.ב. אם בא לכם לקרוא סיפור קצר שכתבתי בעקבות המסע שלי, אתם יכולים למצוא אותו כאן >>
  http://myxsplace.blogspot.com/2007/11/10-10-2007.html

• פוסט אורח: שרון קפלנסקי - רוזן
  7 Oct 2007 21:37

  סיפור אמיתי במו עיניי ראיתי אותה נכנסת לסבארו (זה בדיזינגוף סנטר שנסגר ונפתח מחדש אבל מהודר יותר) היא הייתה אולי טיפה יותר מבוגרת מסבתא שלי (זאת שגרה עם סבא שלי בדיור מוגן כבר יותר משנה) או אולי טיפה יותר צעירה מסבתא של איתי שלי (זאת שלא מוכנה לשמוע אפילו ברמז על דיור מוגן ומאמללת את החיים למטפלת הפרטית שהיא שכרה לחיות איתה במשך כל השבוע, כל השנה) והיא החזיקה בידיים המון שקיות כאלה ממותגות כאילו חזרה משופינג. אני ישבתי שם ואכלתי לי ארוחת פסטה ברוטב רוזה עם לחם שום וסלט (עלתה לי 20 ₪ מתנה מהסופר פארם שקניתי בו קודם את הצבע לשיערי אפור השורשים) לידי ובמסעדה ישבו עוד הרבה סועדים והעובדים (הבלתי יעילים בעליל) לא ממש השתלטו על העומס (זאת הייתה שעת צהריים של יום שישי) בין הסועדים נחו להן צלחות חצי גמורות שטרם פונו מסועדים ששבעו והלכו להם (זאת הייתה שעת צהריים של יום שישי, כבר אמרתי?) לידי היתה צלחת כמעט מלאה בפסטה ברוטב שמנת וסלמון- ממש כמעט התפתיתי לטעום (ממתי לעזאזל מכינים בסבארו רוטב שמנת וסלמון ולמה לא אמרו לי?) פתאום היא הופיעה, ממש מולי (ליד שולחן הבר הארוך שבטור שאחרי שולחן הבר שאני ישבתי לידו) מבוגרת, שיער אפור חצאית אדומה והרבה שקיות וסקרה בעיניה שתי צלחות מיותמות חצי מלאות שישבו ליד זוג צעירים שהאכילו את התינוק שלהם. (הילדים שלי בבית עכשיו, אחרת בטח לא הייתי יכולה לאכול ארוחת פסטה בסבארו) כשהיא החליטה שאף אחד לא שם לב אליה והיא לא בולטת מספיק היא לקחה צלחת אחת, ושפכה את תוכנה אל הצלחת השניה וניגשה אל הקופה (לא, היא לא לבשה שום סוג של מדים; חולצה, חצאית אדומה ושקיות) "לארוז לך? אין בעיה" (כבר לא הסתכלתי) יצאתי מסבארו חזרה לסנטר כדי לצאת דרך השער לקינג ג'ורג'. (תמיד עדיף דרך הסנטר במזגן ולא לצאת לרחוב המהביל) בדרך חלפתי על פני תור של כ- 40 איש שחיכו בסבלנות על יד הדוכן של תפוח האדמה האפוי!!! (שוב המציאו את הגלגל מחדש ולא סיפרו לי?!) היום כשניגשתי למחשב לכתוב את הסיפור הזה (האמיתי לגמרי) ראיתי שלאיתי שלי כתוב במסנג'ר: Apathy kills, but I don't care (תמיד הוא קולע לי לרגשות, אבל זה כבר מסיפור אחר)* צילום אילוסטרציה. כאן הגלריה של הצלמת >>
  http://myxsplace.blogspot.com/2007/10/blog-post_07.html

• פוסט אורח: שרון קפנסקי
  7 Oct 2007 18:34

  הזקנה מסבארו – סיפור אמיתי במו עיניי ראיתי אותה נכנסת לסבארו (זה בדיזינגוף סנטר שנסגר ונפתח מחדש אבל מהודר יותר) היא הייתה אולי טיפה יותר מבוגרת מסבתא שלי (זאת שגרה עם סבא שלי בדיור מוגן כבר יותר משנה) או אולי טיפה יותר צעירה מסבתא של איתי שלי (זאת שלא מוכנה לשמוע אפילו ברמז על דיור מוגן ומאמללת את החיים למטפלת הפרטית שהיא שכרה לחיות איתה במשך כל השבוע, כל השנה) והיא החזיקה בידיים המון שקיות כאלה ממותגות כאילו חזרה משופינג. אני ישבתי שם ואכלתי לי ארוחת פסטה ברוטב רוזה עם לחם שום וסלט (עלתה לי 20 ₪ מתנה מהסופר פארם שקניתי בו קודם את הצבע לשיערי אפור השורשים) לידי ובמסעדה ישבו עוד הרבה סועדים והעובדים (הבלתי יעילים בעליל) לא ממש השתלטו על העומס (זאת הייתה שעת צהריים של יום שישי) בין הסועדים נחו להן צלחות חצי גמורות שטרם פונו מסועדים ששבעו והלכו להם (זאת הייתה שעת צהריים של יום שישי, כבר אמרתי?) לידי היתה צלחת כמעט מלאה בפסטה ברוטב שמנת וסלמון- ממש כמעט התפתיתי לטעום (ממתי לעזאזל מכינים בסבארו רוטב שמנת וסלמון ולמה לא אמרו לי?) פתאום היא הופיעה, ממש מולי (ליד שולחן הבר הארוך שבטור שאחרי שולחן הבר שאני ישבתי לידו) מבוגרת, שיער אפור חצאית אדומה והרבה שקיות וסקרה בעיניה שתי צלחות מיותמות חצי מלאות שישבו ליד זוג צעירים שהאכילו את התינוק שלהם. (הילדים שלי בבית עכשיו, אחרת בטח לא הייתי יכולה לאכול ארוחת פסטה בסבארו) כשהיא החליטה שאף אחד לא שם לב אליה והיא לא בולטת מספיק היא לקחה צלחת אחת, ושפכה את תוכנה אל הצלחת השניה וניגשה אל הקופה (לא, היא לא לבשה שום סוג של מדים; חולצה, חצאית אדומה ושקיות) "לארוז לך? אין בעיה" (כבר לא הסתכלתי) יצאתי מסבארו חזרה לסנטר כדי לצאת דרך השער לקינג ג'ורג'. (תמיד עדיף דרך הסנטר במזגן ולא לצאת לרחוב המהביל) בדרך חלפתי על פני תור של כ- 40 איש שחיכו בסבלנות על יד הדוכן של תפוח האדמה האפוי!!! (שוב המציאו את הגלגל מחדש ולא סיפרו לי?!) היום כשניגשתי למחשב לכתוב את הסיפור הזה (האמיתי לגמרי) ראיתי שלאיתי שלי כתוב במסנג'ר: Apathy kills, but I don't care (תמיד הוא קולע לי לרגשות, אבל זה כבר מסיפור אחר)
  http://www.blogger.com/comment.g?blogID=4080770048993836380&postID=2714628248095534005

• התברברה קצת...
  4 Oct 2007 23:53

  אני יודע, אלפי גולשים, מאות בלוגים ועשרות עיתונאים ואנשי ציבור כבר הגיבו על הראיון ה"שערורייתי" שנתנה בר רפאלי בידיעות אחרונות. כנראה שגם אני נפלתי במניפולציה הזולה של ידיעות לייצר חדשות מכלום, אבל הרגשתי שהם גם יצרו לי הזדמנות להגיד דברים שיושבים בליבי כבר תקופה ארוכה. אז אם יש לכם כוח להמשיך את הברברת הזאת על בר והשאר – וולקם. אז למי שרוצה את ראשי הפרקים, הוד מעלתה ותפארתה – AKA בר רפאלי, הודיעה שהיא מחליפה את הארץ המובטחת בחלום האמריקאי ועוזבת את ארץ זבת חלב ודבש לטובת L.A., שלטענתה מחכה רק לה. אבל בניגוד לישראלים אחרים שהפליגו אל השקיעה (וחזרו, או שלא, עם זנב בין הרגליים), בר רפאלי דאגה להתיישב על קאסם חד כיווני אל היבשת הנחשפת והשאירה שואה גרעינית של יחסי ציבור מאחוריה. מי יודע, אולי רק בשביל להיות בטוחה שהיא לעולם לא תחזור לכאן. גם זאת דרך. בין הפנינים שהיא שחררה, היא לא מצטערת שלא עשתה צבא – כי ככה היא היתה יכולה להגשים את עצמה עם הקריירה שלה, לא ממש משנה לה עם יש לנו מדינה בישראל, באוגנדה או בניו-יורק, המשפט "טוב למות בעד ארצנו" הוא המשפט הכי טיפשי שהיא שמעה, ואחרי שטף הפטריוטיות הזה, היא גם מבקרת את הציבור הישראלי / צלמי הפפרצי (שכבר מזמן הכריזה עליהם מלחמה) ומאיימת / מבטיחה, שלא תביא אף סלב לישראל. אימל'ה. רק לא זה. אבל לפני שאני ממשיך גילוי נאות. לא היה לי כוח לקרוא את כל חמשת עמודי הראיון. גם כי היה נראה לי מיותר להקדיש לה כל-כך הרבה זמן, וגם בגלל מניפולציות עיתונאיות שעושים בעריכה ומוכרות לי היטב. הסתפקתי בסיכום הדברים ובכמה תגובות של מגיבים אהובים עלי כמו רענן שקד דנה ספקטור ועוד. זה לא משנה. בידיעות דאגו עוד ביום שלפני שיגור הראיון לידע את העם היושב בציון על מוצא פיה של מי שהיא כנראה עוכרת ישראל היפה ביותר עד היום. והיא משלנו. אז זהו שכבר לא. וכל הבלוג הזה בדיוק בגלל זה. מבחינתי בר רפאלי כבר לא משלנו. אתם מבינים, כשמילי אביטל ונועה תשבי שלנו נסעו לאמריקה הן היו השגרירות שלנו בחו"ל. הן (או לפחות מערכת יחסי הציבור שלהן כאן) דאגו לתת לנו את ההרגשה הבלתי פוסקת שהן אוהבת את ישראל ואפילו הן כיבדו אותנו בהופעות אורח / קמפיין פרסום כזה או אחר שמלא את ליבנו בגאווה שזאת היפה ש"עשתה את זה" בהוליווד, היא באמת זאת שאתמול ראיתי בבית הקפה בתל אביב. כשהתקשורת העולמית דיברה עם נועה תשבי או עם מילי אביטל, הן לא אמרו מילה רעה על ישראל. הן לא לכלכו אותנו. להפיך, הן יצגו את הצד היפה של ישראל בעולם וידעו לשתוק כשהיו צריכות. עם בר רפאלי המצב קצת שונה. זאת היתה הטעות שלנו למנות אותה לשגרירה מטעם המדינה באחד מן האירועים הבינלאומיים האחרונים, ושם כנראה עשינו (שוב) את הטעות הכי רצינית ובלבלנו את בר בצורה חסרת תקנה. עד כדי כך שהיא מעזה להשוות את השיגה על מסלולי הדוגמנות לפועלו הציוני של שמעון פרס: שניהם לא שירתו בצבא אך לטענתה פעלו רבות לטובת המדינה בדרכים אחרות. זה לא שאני באמת חושב שבר התברברה בהבדלים בינה לבין פוליטקאי ואיש ציבור שמפעל חיו הוא החזון הציוני, וזה לא שאני חושב שהיא עד כדי כך תמימה כשהיא אומרת "שירתתי את המדינה" ומתעלמת באלגנטיות מהעובדה ששלמו לה על כך עשרות אם לא מאות אלפי דולרים. את מבינה ברבר, אם היית מתגייסת לצבא ובאמת היו בוחרים לך תפקיד יצוגי במסגרת הזאת, היית מקבלת עדיין כמו כולם 300 ₪ בחודש. אבל למה לך לעשות את זה כשככה שווה חצי דקה שלך על המסלול...? באמת למה. וחזרה לבעיה הייצוגית, גם אם לא היינו בוחרים את בר רפאלי לייצג אותנו בחו"ל וגם אם לא היינו שותלים את הרעיון במוחה הזערורי, העובדה הפשוטה היא שהתקשורת בחו"ל היתה בוחרת בה לתפקיד הזה בכל מקרה. כי לצערנו הרב, ישראל היא לא המקום היחיד שמוכן לפתוח בפני בר מקרופון, שתי רגליים וחמישה עמודים במוסף חג. שם, מספיק שהיא עשתה את דקפריו וכמה שערים בינלאומיים בשביל 15 דקות תהילה שיעשו נזק שואתי של יחסי ציבור לישראל ולישראלים. כל מה שהכרישים בחו"ל מחפשים זה את הישראלי שיאשר להם את כל מה שהם גם ככה חושבים עלינו. אז אם אנחנו ממהרים להדפיס את הכותרות של בר באותיות קידוש לבנה, ועוד מוכנים לשלם עליהם כסף – תארו לכם מה יהיה שם. אמנם שם זאת תהיה התמונה של אנג'לינה שיותר גדולה מזאת של בר על הכריכה, (בכל זאת פרופורציה...) אבל המילים תעשנה את שלהן. אז זה הסיכום שלי לכל הקישקוש הזה שבו דוגמנית נחשבת לחדשות: 1. בואו ננסה ללמוד מהניסיון ונחליט שדוגמניות לא מיצגות את המדינה בשום אירוע רשמי – ואם כבר הן כן, בואו נחזור לימים שהן עשו את זה במדים. לאף אחת לא מגיע פרס כספי על כך שהיא בחרה לקדם את עצמה על פני המדינה ובטח ובטח להתפאר בזה בתקשורת. 2. בואו ננסה לשים בצד את העובדה שחלק ממה שהגברת רפאלי אמרה הם כמה דברים שכולנו חושבים בשקט בלב, ונסכים ביננו שיש הבדל בין לחשוב את זה לבין להגיד את זה בתקשורת המקומית / העולמית – בדיוק ברבע שעה שעיניי כל העולם נשואות אליך. 3. בואו ננסה לחרוג מהרגלנו המגונה להציב על דוכן מנצחים ולנגן את התקווה עבור כל ישראלי שמשחק גופה של ערבי בסרט אמריקאי סוג ז', ואם וכש – הגברת רפאלי תזכה לאיזושהי תהודה שם בארץ החלומות- נגיב על כך בדממה תקשורתית רועמת, ולא בהתרפסות רבתי. 4. בואו נגיד ביחד "גברת, ברברת מספיק. הבר סגור. לכי כבר".
  http://myxsplace.blogspot.com/2007/10/blog-post.html

• אחד מי יודע
  24 Sep 2007 3:52

  (פופון סיפרה לי למה היא לא צמה ולא תצום יותר בחיים.תודות גדולות לפופון, ששלחה אלי את הסרט המצורף ועזרה לי להעביר את המסר הלאה). כבר שנים רבות שאני חובב מיתולוגיות. עושה הכל כדי לשים את הידיים שלי על התרגומים האחרונים והגילויים האחרונים של דתות קדומות (מי יותר מי פחות). האהבה שלי למיתולוגיות חשפה אותי גם למחקרים מעמיקים יותר מסיפורי המיתוסים עצמם וכך כבר די מזמן ראיתי קווים מקבילים כחוטי שני בין ארכיטיפים סיפוריים אשר "נדדו" בין דת לדת. הדוגמא הטובה ביותר שכולם יכולים להתחבר אליה היא המעבר בין אלי המיתולוגיה היוונית לאלה של הרומית. כולם יודעים שזאוס הוא יופיטר, פוסידון הוא נפטון וכו'... התגבולות גובלות כמעט בעלבון לאינטליגנציה – אך מה אם הייתי אומר לכם שיוסף, ישו והאל המצרי רא – הם אותו אחד? עצם המחשבה מזעזע את הסיפים. או שלא. תלוי כמובן באיזה צד של המתרס אתה עומד. הסרט המצורף כאן הוא אמנם בן 26 דקות, אבל נשאבתי אליו מרותק וקרוב לוודאי שאשוב ואצפה בו עוד הרבה פעמים כדי לשנן ולהעמיק את המחקר.הוא מציג באופן שיטתי את המוטיבים, הארכיטיפים והשורשים של רוב התיאולוגיה היהודו-נוצרית כפי שאנחנו מכירים אותה היום, ותוך כדי כך מפזר את עשן המסתורין הדתי ומערער את הביטחון באמונה האישית. הסרט מראה לא רק את המיתוסים, אלא גם את מטרותיהם. אני חייב לציין שהסרט עוסק יותר בנצרות ופחות ביהדות. הוא לא מתייחס לנושא "האל האחד", המעבר למונוטואיזם, האל שאין לו גוף וכו'... בנוחיות הוא פונה לסיפורים שמכיר רוב הקהל שלו: סיפורי הברית החדשה. אני נשאבתי, ואני ממליץ לכם למצוא את הזמן ולראות – כדי לפקוח עיניים חדשות על הדת. אגב, אם אתם אוהבים את כל הנושא הזה של שימוש במיתוס ויצירת דת לצורך מניעים פוליטיים, אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לא לקרוא את סדרת הספרים של פרנק הרברט, "חולית". נכון שזה "מדע בדיוני" אבל תאמינו לי (אם עוד לא קראתם) שזה הרבה הרבה מעבר לזה. ואגב – הסרטים לא נחשבים. אפילו לא קצת. לקרוא אנשים. לקרוא. פופון, אני מאוד אוהב אותך.הנה הסרט:
  http://myxsplace.blogspot.com/2007/09/blog-post_24.html

• אחד מי יודע
  24 Sep 2007 3:34

  (תודות גדולות לפופון, ששלחה אלי את הסרט המצורף ועזרה לי להעביר את המסר הלאה). כבר שנים רבות שאני חובב מיתולוגיות. עושה הכל כדי לשים את הידיים שלי על התרגומים האחרונים והגילויים האחרונים של דתות קדומות (מי יותר מי פחות). האהבה שלי למיתולוגיות חשפה אותי גם למחקרים מעמיקים יותר מסיפורי המיתוסים עצמם וכך כבר די מזמן ראיתי קווים מקבילים כחוטי שני בין ארכיטיפים סיפוריים אשר "נדדו" בין דת לדת. הדוגמא הטובה ביותר שכולם יכולים להתחבר אליה היא המעבר בין אלי המיתולוגיה היוונית לאלה של הרומית. כולם יודעים שזאוס הוא יופיטר, פוסידון הוא נפטון וכו'... התגבולות גובלות כמעט בעלבון לאינטליגנציה – אך מה אם הייתי אומר לכם שיוסף, ישו והאל המצרי רא – הם אותו אחד? עצם המחשבה מזעזע את הסיפים. או שלא. תלוי כמובן באיזה צד של המתרס אתה עומד. הסרט המצורף כאן הוא אמנם בן 26 דקות, אבל נשאבתי אליו מרותק וקרוב לוודאי שאשוב ואצפה בו עוד הרבה פעמים כדי לשנן ולהעמיק את המחקר.הוא מציג באופן שיטתי את המוטיבים, הארכיטיפים והשורשים של רוב התיאולוגיה היהודו-נוצרית כפי שאנחנו מכירים אותה היום, ותוך כדי כך מפזר את עשן המסתורין הדתי ומערער את הביטחון באמונה האישית. הסרט מראה לא רק את המיתוסים, אלא גם את מטרותיהם. אני חייב לציין שהסרט עוסק יותר בנצרות ופחות ביהדות. הוא לא מתייחס לנושא "האל האחד", המעבר למונוטואיזם, האל שאין לו גוף וכו'... בנוחיות הוא פונה לסיפורים שמכיר רוב הקהל שלו: סיפורי הברית החדשה. אני נשאבתי, ואני ממליץ לכם למצוא את הזמן ולראות – כדי לפקוח עיניים חדשות על הדת. אגב, אם אתם אוהבים את כל הנושא הזה של שימוש במיתוס ויצירת דת לצורך מניעים פוליטיים, אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לא לקרוא את סדרת הספרים של פרנק הרברט, "חולית". נכון שזה "מדע בדיוני" אבל תאמינו לי (אם עוד לא קראתם) שזה הרבה הרבה מעבר לזה. ואגב – הסרטים לא נחשבים. אפילו לא קצת. לקרוא אנשים. לקרוא. פופון, אני מאוד אוהב אותך.הנה הסרט:
  http://www.blogger.com/comment.g?blogID=4080770048993836380&postID=7828172499704712880

• סליחה, אפשר לקבל חשבון בבקשה?
  22 Sep 2007 5:20

  מה היה לנו? אחד שקר עשוי היטב בליווי סלט צביעות קצוץ דק, אחד סכין בגב צלוי במרינדת תאוות בצע ולקינוח קציפת שמחה לאד עם פצפוצי נקמה. מה שתינו...? אה כן, מיץ קנאה סחוט טרי ושייק נעצה על חלב דל הומור. סה"כ 666 ₪. עוגיות הקארמה הן על חשבון הבית, אתם מבקשים סליחה באשראי או במזומן? מדהים המנהג הזה; "יום כיפור". ככל הידוע לי, ותקנו אותי אם אני טועה, אין דבר כזה באף דת קרובה אחרת: יממה שלמה שמוקדשת להרהורי נפש, חרטה ובקשת מחילה על חטאים. מאוד פולני המנהג הזה באופיו. למעשה אנחנו נדרשים ביום כיפור לעשות לעצמנו את מה שהאימא הפולניה שלנו עושה לנו במשך שאר ימי השנה. (כמובן שאני מדבר על פולניה כאופי ולא כמוצא).ביום הזה, (או לקראתו) אנחנו מציבים לעצמנו את השאלות שהיו שואלים אותנו כל שומרי המוסר והצדק למיניהם, ואנו נאלצים לענות לעצמנו רק את האמת. אבל האמת היא הרי הרבה יותר מורכבת... מפני שאנחנו הרי יודעים כבר בעת ביצוע ה"חטא" שאנחנו לא בסדר. אם לא היינו יודעים את זה הרי לא היינו מרגישים צורך לבקש על כך סליחה – נכון? ואם ידענו שאנחנו הולכים לחטוא, ובכל זאת ביצענו את החטא (כי חשבנו שהוא בלתי נמנע או שנרוויח משהו מקיומו), האם הסליחה שלנו באמת שווה משהו? ככה זה עובד? גם הרווח על החטא וגם המחילה והכתיבה בספר החיים? כמובן, מפני שאם מפשיטים את המנהג הזה מהילת הרוחניות ומסתכלים עליו באור פוליטי, הוא מתגלה כפרקטי לחלוטין. זוהי דרכם של מנהיגי הדת המקומיים לעשות פעם בשנה "ישור קו" עם כל הקהילה, לתת ל"חוטאים" הזדמנות לחזור לחיקה וכך להחזיק את השליטה בהם. שכן ברור שאם מישהו יחטא ויחשוב שאין לו דרך חזרה אל ליבו של האל – הרי שהוא אינו זקוק לאל הזה בכלל... אבל אל תראו בדברי כפירה. אני מאמין גדול בקארמה, בחשבון נפש, בניקוי ובמחילה. אני חושב שזה מאוד יפה שהדת היהודית אינה מפרידה ביום הזה את הסליחה שבין האדם למקום ואת הסליחה שבין אדם לחברו. אישית, נראה לי ש"בין אדם לחברו" קצת יותר חשוב, ואפילו אגיד לכם יותר מזה – נראה לי שאם כולנו נקיים את "בין אדם לחברו" לא תהיה לאף אחד מאיתנו בעיה עם האל. מה שאני אוהב ביום כיפור, הוא שביום הזה נחשף יחסם של הרבה אנשים אל הדת בצורה בולטת יותר מאשר בכל שאר ימי השנה. החלוקה הבולטת ביותר היא בין ה"צמים" ל"אוכלים". לאחרונה התהפך גלגל הנורמה ונראה כי דווקא הצמים מצטדקים מול חבריהם על בחירתם. כבר שמעתי תירוצים מגוחכים להפליא כמו "זה עוזר לדיאטה", "זה לא כזה קשה לי", "אני גם ככה ישנה כל היום" וכו'... אך הסיבות מתחילות להיות לגיטימיות בעיניי כשנשמעים משפטים כמו "אני רוצה לשמור על המסורת", וצפונה משם. אל תבינו אותי לא נכון, רצונו של אדם כבודו ומי שרוצה לצום – שיבושם לו. פשוט מצחיק אותי שאנשים צמים אבל צופים בטלוויזיה, מעשנים, רוכבים על אופניים, מדברים בסלולארי ושאר ירקות – אבל הם צמים. זה זהה בעיניי ליחסם של אנשים לחוקי התנועה, למשל: בכביש בו מותר לנסוע 90 קמ"ש נהג אחד ירשה לעצמו לנסוע 100 בעוד שנהג אחר יטוס על 150. שניהם עוברים על החוק אבל זה שנסע 100 פשוט פחות נועז. שניהם, אגב, יודעים שהם לא בסדר ושהם אמורים לנסוע 90. לכן אין מבחינתי הבדל בדין שהם צריכים לקבל. שבירת החוק בידיעה לא צריכה לאפשר עונש מדורג. עונש מדורג משאיר את מקום ולגיטימציה לדרגות שונות של תעוזה. מיותר לציין שתעוזה אינה לגיטימית כאן? חזרה לנושא הדת, ובהמשך מהאנלוגיה של הנהגים – מה קורה אם מישהו הוא חילוני גמור במשך כל השנה, וביום כיפור פתאום הוא עוטה לבן וכיפה וצם כהלכה וכצדיק גמור, כל זאת רק כדי להסיר את הכיפה והלבנים עם צאת החג ולחזור למנהגו. האם אדם כזה זכאי למחילה מלאה? האם יש באמת ערך לתענית ולסליחותיו? הרי הוא יודע שהוא ישוב ויהיה חילוני עם תום החג, הוא יודע שיחזור "לחטוא". אז כל הסליחה הזאת מאלוהים היא רק הצגה? רק טקס? רק עוד מטלה שצריך לסמן על לוח השנה לעשות...? ממש כמו להזמין חשבון במסעדה. בדיוק כך. אני מאמין שאני אדם רוחני, ואת הקונספט של יום כיפור אני אוהב מאוד. אני חושב שזה נפלא שקובעים לי ביומן מתי יש לי פגישה עם עצמי ועם אלוהים ל"המשך עבודה ודיון על התנאים". זה משהו שכדאי לעשות פעם בשנה בכל מקרה... אני אפילו חושב שזה בסדר גמור לשתק את כל הארץ ל-25 שעות מתחבורה ציבורית ומסחר, גם אם זה יוצא באמצע השבוע ולמרות שזה פוגע במעט תיירות שכבר יש כאן. אני מוכן לספוג את זה אפילו שזה בכפיה ולא נשאר לבחירתי, בגלל שאני חושב שבמדינה הזאת, יום כזה הוא חשוב לצביון העם. (רגע, איפה המשאף ציניות שלי, יש לי התקפה של ציונות). אני פשוט אספר לכם, בלי לשפוט, מה אני עושה ביום כיפור. את החשבון שלי עם אלוהים אני עושה במשך כל השנה, הרי הדת זה כמו קזינו – הממסד תמיד מרוויח יותר. גם עם האנשים שחשובים לי ויקרים לי אני משתדל להתמודד בזמן אמת, וכמו שאני אומר להם אם נפגעתי מהם אני מקווה שהם אומרים גם לי. את יום כיפור אני מבלה בלחשוב על ההחלטות שבצעתי בשנה האחרונה. אני מסתכל אחורנית ובודק איך רצף ההחלטות שביצעתי הביא אותי למקום בו אני נמצא היום. אני בודק אם טוב לי במקום הזה או לא. אני שואל את עצמי מה היעד הבא ואילו החלטות כדאי לעשות כדי להגיע אליו. אני בודק איפה טעיתי, התעכבתי ומנעתי מעצמי להשיג מטרות בצורה יותר יעילה, והאם אפשר לשפר את זה בעתיד. אתם מבינים חברים שלי, יש הרבה סוגים של סליחה, אבל אני לא מאמין במס שפתיים מוכתב תאריך הנושא בתוכו גם איום, (אם לא תבקשו סליחה אז...). לא מאמין שיום אחד בשנה ינקה אותי מכל העוונות והפשעים כנגד הדת ונגד החברה שבצעתי במשך השנה. אני מעריך את עצמי כאדם מודע ואינטיליגנטי שיודע בדיוק מתי הוא עושה משהו לא בסדר, ומתי הוא יותר מ"בסדר". אני לא מתיימר להיות נקי מרבב או צדיק בסדום או בעל נס כלשהו. להפיך, אני יודע שקורה שאני בוחר לעשות דברים שלעיתים פוגעים באחרים. כמו כל אדם. אבל אני גם יודע למחול על כבודי ולהתנצל אם אני מרגיש צורך ואני יודע להודות שאני טועה. אני לא צריך תקיעה תרועה ושברים בשביל זה. מה שאני כן צריך, זה לבדוק כל הזמן את המצפון שלי ולנסות לפעול לפי הצו שהוא מכתיב. זה נכון שביום כיפור יותר שקט, אז אפשר לשמוע אותו יותר טוב, אבל אני באמת משתדל להקשיב לו כל השנה. רוצים לבקש ממישהו סליחה ביום כיפור? תתחילו באישיות הכי חשובה בחיים שלכם: אתם עצמכם. תבדקו ותגלו איפה קיפחתם את עצמכם מלהיות יותר מאושרים ושלמים השנה, ועל זה תבקשו סליחה. מעצמכם. ואם באמת תתכוונו לזה – לא תחזרו על זה בעתיד וכך תרוויחו את המקסימום מהסליחה שלכם. אלה לפחות השני סנט שלי._________________________________________________________________התמונות שבמצגת הפלאש המצורפת לפוסט זה לקוחות מפליקר. תוכלו למצוא אותן אצל הצלמים הבאים:Gilad Benari's photos nilly oren's photos tlvip's photos
  http://myxsplace.blogspot.com/2007/09/blog-post_22.html

• תיאורית הקשר
  20 Sep 2007 2:14

  כל מה שרציתם לדעת עלי ולא... הייתם צריכים לשאול? בימים אלה מפמפמת הטלוויזיה בפרומואים עוד סדרת תחקירים העוסקת בשמירה על פרטיות בעידן האלקטרוני. סיפור ישן, עם זקן שמתחיל בשנות השישים וימשך כנראה כל עוד יחפשו סיבות ליצור בציבור פרנויה. אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני מאמין שפרטיותי שמורה, להפיך! אני מאמין שהסיכוי שמשהו מנתוני הפרטיים חסוי הוא כל-כך קלוש, שאני מעדיף לפרסם אותם בעצמי ולפחות ליהנות מזה. זה נכון, חברות האשראי יודעות בדיוק את הרגלי הצריכה שלכם. הבנקים יודעים בדיוק כמה אתם מרוויחים. קופת החולים יכולה לשלוף את התיק הרפואי שלכם היום מכל מסוף, חברת הטלוויזיה הרב ערוצית יודעת במה ומתי אתם צופים וחברת הסלולאר יודעת בדיוק איפה אתם נמצאים בזמן שאתם מקיימים שיחת וידאו סקס עם קוף טיבטי. ואני אומר – אז מה? אז מה אם חברות האשראי יודעות מה הרגלי הצריכה שלי ולפי זה מתאימות לי פרסומות רלוונטיות? האם זה פוגע בי? לא ממש. להפיך. יש יותר סיכוי שבזכות חברת האשראי אמצא את מה שאני מחפש יותר מהר, וזה אפילו יעלה לי בסביבות הסכומים שאני רגיל להוציא. אז מה אם חברת הטלוויזיה יודעת איזה סרטים הזמנתי ומה אני אוהב לראות? אולי זה יעזור להם בעתיד לייצר את התוכן הדפוק שלהם קצת יותר בהתאם לדרישותיי. אז מה אם חברת הסלולאר יודעת בדיוק איפה אני נמצא ועם מי אני מדבר. אז עכשיו הם יודעים שבזמן שאני בבית אני מדבר עם אימא שלי. וואו. הנה לכם הכותרת של מחר בעיתון. כבר יצא מזה הרבה יותר טוב מאשר רע, מהסיפור הזה של איתור סלולארי – פושעים נתפסו, נעדרים נמצאו, גנבות הושבו לבעליהן... הרי למי באמת יש סיבה לדאוג? למי שרוצה להתחבא. למי שיש מה להסתיר. אז באסה . אני יודע שיש הרבה מי שיחלוק על דעתי, אבל אתם חייבים להודות שזה בעיקר עניין של אגו. זה מכעיס אתכם בגלל שאתם לא אישרתם שיוכלו לקבל את הנתונים האלה עליכם. לא בגלל שבאמת אכפת לכם לתת אותם. לגיטימי. לא אומר שלא. רק מציין שאחרי שמתגברים על נושא השליטה – השד לא באמת נורא כל-כך אם אין לכם מה להסתיר. אבל המצב הוא הרבה יותר אירוני ממה שאתם חושבים, כי בזמן שאנחנו נאבקים על זכותנו לשלם בחשאי או דבר דומה, אנחנו מפרסמים על עצמנו מרצון כל-כך הרבה נתונים שהם לא פחות מרכזיים ובעלי עוצמה בחיינו. קחו אותי כדוגמא קיצונית לסיפור הזה, ואני בטוח שתוכלו למצוא בו גם את עצמכם: אני עכבר רשת וותיק ומקצועי (יחסית), ומכור לאינטרנט על סקטוריה השונים. אני גם נרשם סידרתי לאתרים המאפשרים לי לקיים "משתמש אישי". למעשה, רוב האתרים הרציניים היום מאפשרים או מחייבים לפתוח משתמש כזה כדי ליהנות משרותיהם. הדבר הבסיסי ביותר שיש לכל אחד כמעט הוא אימייל. כשאתם נרשמים לחשבון האימייל שלכם אתם מתבקשים לתת הרבה נתונים אישיים. אתם לא חייבים אבל אם אתם אנשים רציניים, אם המייל הזה משמש אתכם לעבודה או שחשוב לכם מסיבה אחרת שאנשים יקבלו ממנו את המידע הנכון והעדכני עליכם, אתם ממלאים אותם עד הסוף. אם אתם רשומים באתר הכרויות, הרי שכבר רשימת הפרטים שאתם מספקים על עצמכם קופצת ברמת הפירוט שלה ב-70% מזו שבאימייל. נכון, זה סוג אחר של מידע אבל במבט אחד כל אחד יכול לדעת את הגובה, המשקל, (איך אתם נראים), כמה פעמים התגרשתם וממי יש לכם ילדים, אם אתם מעשנים / שותים / דתיים / סוטים וכו'... וזה עוד לפני שהגענו למידע החשוב באמת: מה אתם מחפשים בחיים ואיך אתם תופסים את עצמכם. בסדר, אז הנתונים באתר היכרויות הם לא "מדוייקים", אבל אם מישהו מחפש עליכם מידע הוא כבר מתחיל במקום מאוד אינפורמטיבי, לא? ואלה דברים קצת יותר חשובים מ"מתי קניתם קוטג' פעם אחרונה בכרטיס אשראי. אני לא יודע עד כמה אתם מודעים למגמה, אבל אתרי הכרויות בכל העולם, שנהגו לגבות תשלום על שירותיהם, עוברים למתכונת חינמית למשתמש. הסיבה: יותר ויותר גולשים מבינים שאין להם צורך לשלם לאתרי ההיכרויות בעולם וירטואלי שבו שולטות הרשתות החברתיות. רשת חברתית היא דבר נהדר. למעשה זה אתר, שמאפשר לך לפתוח עמוד פרטי שבו אתה יכול לספק על עצמך נתונים אישיים, ומי שימצא אותך מעניין יוסיף אותך להיות חבר שלו ויתעדכן בתכנים שלך באופן שוטף. נפלא. אם יש לכם פרופיל אישי ברשת חברתית ואתם סובלים מחרדת רדיפה אתם חיים בפרדוקס אבסורדי. רוב הרשתות החברתיות היום מחייבות תמונה אמיתית ושם אמיתי של המשתמש. ברשת חברתית היום אתם מספקים נתונים פי מליון יותר פרטיים ואינטימיים מ"איזה סרט הזמנתם אתמול בטלוויזיה הרב ערוצית" (וגם את זה לפעמים מספרים שם...). אם יש לכם עמוד בקפה דה-מרקר או ב-facebook, כולם יכולים לדעת במה אתם עוסקים. מה ההיסטוריה התעסוקתית שלכם וכמובן מי החברים שלכם ואיך אתם קשורים. הם יכולים לקרוא את המחשבות שלכם אם תפרסומו אותן בבלוג שלכם שם. הם יכולים לראות איפה הייתם אם תשימו בגלריות תמונות מהטיולים שלכם. (אותו כנ"ל לגבי פליקר / פיקאסה ודומיהם).אגב, אם תתנו להן, רשתות חברתיות תאפשרנה לכם לספק הרבה יותר מידע על עצמכם. כל המגמה היום היא להוסיף "ו'יג'טים" לעמודים שלכם שהמידע בהם נע על קשת אינסופית החל ב"טורי החדשות הקבועים שאתם אוהבים לקרוא" וכלה ב"איזה פרי טרופי אתה". יש לכם פרופיל ב"חבר'ה"? כולם יכולים לראות איפה למדתם, מי היה בכיתה שלכם, וככל שתפרטו יותר – ככה תהיה שם רשימה יותר מדויקת של ההיסטוריה האישית שלכם הכוללת לימודים גבוהים, מקומות עבודה ועוד.... רוצים לדעת איזה סרטים אני אוהב? תכנסו לפרופיל שלי ב-Flixter ותוכלו לדעת הכל. רוצים לדעת איזה תוכניות טלוויזיה אני אוהב לראות? הנה הפרופיל שלי ב-BuddyTV ואם אתם רוצים לדעת לאיזה מוסיקה אני מקשיב בזמן אמת ואיזה אומנים אני מעדיף לשמוע פעם היה את את פנדורה, והיום יש את LastFM. רוצים לדעת איפה אני גולש באינטרנט? קבלו את הדלישס שלי- זה אפילו ממוין לכם לפי תגיות... תאמינו לי שזאת אפילו לא התחלתה של רשימת האתרים שיש לי בהם משתמש. בחיי. אבל אתם מבינים כמה מידע עלי מסתובב היום ברשת בהישג ידם של כל-כך הרבה אנשים ובלא מאמץ? ומי מספק את המידע הזה אם לא אני...? אף אחד. כי לי, כמו להרבה אנשים אחרים, יש אופי אקסטרוורטי, שרוצה לחלוק את עצמו עם העולם. אז זה מה שאני עושה. פותח עמודי משתמש. מעדכן פרופילים אישיים. מבלה שעות בתחזוקה וקישוט של עמודי הבית שלי, ואפילו משתפך פה בבלוג שלי על כל זה ועוד... אין לי בעיה עם זה. אני לא מרגיש רדוף. אני לא מרגיש שמרגלים אחרי. אני לא מרגיש מאוים שלאנשים תהיה את כל האינפורמציה הזאת עלי. בעיקר מפני שאני לא מרגיש שיש לי משהו להסתיר ואין שום דבר באינפורמציה הזאת שיכול לפגוע בי. מי שבוחר לחיות את חייו כרדוף, שיהיה לו לבריאות. לדעתי זאת מלחמה אבודה שגבולותיה אבדו והיטשטשו אי שם בעברנו הרחוק – כשהאח הגדול פקח את עיינו הגדולה והסקרנית. אבל תנו לי לספר לכם מה רואה העין הזאת: היא רואה רעש לבן הנובע ממידע אינסופי על מאות מיליוני אנשים. ולעין הזאת אין שום סיבה להתמקד בפרטים כל עוד לא נותנים לה אחת. זה אולי ישמע פשטני אבל הסיכום של הפוסט הזה יבוא בשורה אחת: "תהיו טובים וכנים - והכל יהיה בסדר".
  http://myxsplace.blogspot.com/2007/09/blog-post_20.html